בין כיכר טקסים לאלכסנדרפלאץ: הדונר הזה שווה נסיעה לרמת אביב?

אני לא מרגיש בבית בצפון תל אביב. אני יודע שממרום גילי הדוחק לארבעים אני אמור להתחיל לחבב את השכונות מצפון לירקון (וגם לחבב סודה משום מה), אבל הזמן לא משנה את מה שהלב יודע – זה לא האזור שלי. משהו בבורגנות הפרברית המנומנמת פשוט מדכא אותי, השקט המושלם, הירוק בכל פינה. איפה כל הזבל ברחובות? ממה אתם מתעלמים, צפונים יקרים, אם לא מהומלסים? איך חיים באזור שבו כל האוכל רחוב מגודר במרכזי קניות? אם אמות מבפנים ואעבור לגור בצפון תל אביב, אני מבקש שתקברו אותי בים כדי שאולי אצוף בטעות בחזרה לדרום העיר.

המוות המתוק והמעוצב. מרכז שוסטר ברמת אביב ג'. צילום: יח"צ

עם כל המטען הזה, מפעם לפעם נפתח בצפון תל אביב פינת אוכל רחוב שראויה לביקור, כמו… הממ…. נראה לי שהיה את ה… אה לא, זה בצפון הישן. לא חשוב, בכל מקרה, עכשיו נפתח בצפון תל אביב מקום שכזה – שווארמה חדשה בשם "טומביק", שנפתחה במרכז שוסטר שברמת אביב ג'. יחסית לאזור שאוכל הרחוב העיקרי שלו הוא ג'פניקה ורולדין, השווארמה הזו מתיימרת להביא את טורקיה לצפון תל אביב, והסרטונים שהראו את הסיחים רמזו שלא רק טורקיה כאן, אלא אירופה – סוג השווארמה, לפחות שיפוד העגל עם טבעת שומן הכבש מלמעלה, נראה בדיוק כמו השווארמיות שאתם מכירים מארצות אירופה. בדיוק אותו גילוף דק ועדין של בשר במעטפת לאפה קלילה מהרגיל, דונר-קבב-סטייל. אין מה לעשות, אני צריך לחצות את הירקון. מה לא עושים למען שווארמה?

האווירה בטומביק לא שונה מדי מכל שווארמה מתיימרת שנפתחה בשנה האחרונה – עיצוב מינימליסטי אך נקי להפליא, שורה נאה של סלטים טריים (וגם כאן, חשוב להדגיש, נקיים) ושני סייחים שתופסים את מירב תשומת הלב. כאן יש תוספת אווירתית קטנה בדמות תמונת קיר ענקית של שווארמה אחרת מכיכר טקסים. הגעתי בשעה די מאוחרת לשווארמה, אחרי רדת החשיכה (בעיני דווקא השעה הכי טובה לשווארמה, אף אחד לא מסתכל), כך שלא ממש היה תור והשירות היה נהדר, לבבי ומעורר תיאבון. לא מספיק שווארמרים מספרים לך על הסיח שלהם בגאוות יחידה שכזו, וזה עושה חשק. המחירים, כיאה ללוקיישן והתקופה, בהחלט יקרים – פיתה 47 ש"ח, לאפה 57 – אבל היומרה לייצר שווארמה קצת אחרת והעובדה שאין יותר מדי אלטרנטיבות ראויות באזור מאפשרים את התג הקשוח. אם כבר, אז כבר. הלכתי על הלאפה של מיקס, בהתאם להמלצה.

קפיצה קטנה לחו"ל, רק איזה חו"ל? טומביק (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם tombik_1)

השווארמר גילף את הסיח עם הסכין המסורתית, ואז הוסיף קצת גילופים מלמעלה בעזרת המכונה, והגיש לי את השווארמה שגולגלה כראוי. האמת שהביס הראשון לא היה משהו – יבש ומלא בצק – אבל ביס ראשון של שווארמה לא משקף כלום. ואכן, ככל שהמשכתי כך הלאפה הפכה לטעימה יותר. שכבות גילופי הבשר הדקיקים התאספו לביס בשרי מצוין ועמוס טעמי בשר, בעיקר כי השווארמה עצמה מתובלת בעדינות מפתיעה. זה גם לא בשר שמנוני, ולמרות חתיכות השומן כבש שגולפו גם הן לתוך הלאפה, זו היתה שווארמה לא שמנונית (לפחות יחסית לשווארמה). החומוס-טחינה הרטיבו את הבשר, הסלט הפגיש אותה עם חמצמצות קלה (אם כי הסלט החריף לא ממש היה חריף) והלאפה הדקיקה עטפה את הכל לגודל נגיס שכיף לטפטף עלייו משיפקה ולהוסיף עוד קצת טחינה, כי למה לא.

דק אך מהודק. שווארמה טומביק. צילום: מתן שרון

וואלה, נחמד פה. לא מעיף ראש, לא משנה חיים ולא טיסה לטורקיה, אבל בהחלט טעים ומספק, ואפילו לא מפוצץ יותר מדי (אולי זה לא יתרון, לא החלטתי). זה באמת קצת מזכיר את השווארמות מאירופה, בעיקר במובן שהן לא משהו בלתי נשכח או מרשים בשום צורה – פשוט בשר בצלייה איטית שמתובל בעדינות ומגולף לפרוסות דקיקות בתוך לאפה. זה פשוט, וזה פשוט טוב. בשטח המדבר של אוכל הרחוב בצפון העיר, זה הרבה יותר מסתם. זה חשוב. כי מקום בלי שווארמה טובה לא מרגיש לאף אחד כמו בית. ולכולם מגיע להרגיש בבית, עם איזה לאפה שווארמה ביד.

"טומביק", אבא אחימאיר 17, א'-ה' 11:00–21:30, ו' 11:00–15:30