"טוני חוזר לחיים" 2: ריקי ג'רווייס התעצל, וזה מביא את הסעיף

בעונה הראשונה של "טוני חוזר לחיים", המיזנטרופיה שמזוהה עם ריקי ג'רווייס הוגשה לנו עם מנה גדושה של הומניזם. לטוני שהתאבל על מות אשתו האהובה ליסה הייתה סיבה לשנוא את העולם, ובמסגרת עבודתו כעיתונאי במקומון הוא פגש לא מעט אנשים מגוחכים או מעצבנים שהקלו עליו את מלאכת השנאה. אבל מפרק לפרק התוודענו לעוד ועוד אנשים – בעיקר נשים – נדיבי לב שהיו חביבים אליו על אפו ועל חמתו.

"טוני חוזר לחיים" (נטפליקס) לא התקרבה לעוצמה המפעפעת של "ילדותי", סדרה נוספת על אבל ששמה במרכזה קומיקאי (ג'ים קארי האדיר), אבל המפגש בין המיזנטרופיה הארסית לאהבת אדם הוליד משהו כובש לב. כמעריצה נלהבת של "המשרד", "ניצבים" ונאומי הפתיחה הקולעים של ג'רווייס בטקסי גלובוס הזהב, אהבתי את הכיוון השונה שניסה, מה גם שהוא התגלה כשחקן דרמטי עם רבדים, בניגוד למלך המלכים של המיזנטרופיה לארי דיוויד.

"טוני חוזר לחיים" עונה 2

העונה השנייה של "טוני חוזר לחיים" ממחזרת באופן חיוור את העונה הראשונה, ותוך כדי חושפת את הבעיות שהיו שם כבר קודם

בסוף העונה הראשונה, כשטוני עשה צעד והזמין את האחות אמה (אשלי ג'נסן הנהדרת) לדייט, נותרנו עם תקווה דקה להתחלה חדשה. הבעיה עם הבטחות שכאלה בסופי עונות היא העונות הבאות. יש סדרות, כמו "המקום הטוב", שיודעות להתמודד עם הסיבוכים החדשים שהן יוצרות לעצמן. העונה השנייה של "טוני חוזר לחיים" לעומת זאת ממחזרת באופן חיוור את העונה הראשונה, ותוך כדי חושפת את הבעיות שהיו שם כבר קודם. בפרק הראשון אנחנו מגלים שטוני עדיין לא התגבר על מותה של ליסה והוא ממשיך לצפות בסרטוני הווידאו שהשאירה לו, מה שלא מאפשר ליחסים בינו לבין אמה להתפתח. אז הוא ממשיך לבקר את אביו הדמנטי (דיוויד בראדלי) בבית האבות ולפגוש שם את אמה כבדרך אגב. יש לה מחזר חדש – בן של קשישה אחרת – אבל הוא כל כך שטוח וחלקלק ושולי שאינו מהווה כל איום על האופציה שאם טוני יתאפס על עצמו אמה תבחר בו.

גם במקום העבודה שום דבר לא השתנה, ואף דמות אינה מתפתחת מעבר למה שכבר הכרנו. הפעם יש משהו עצלני בכתיבת הדמויות, וזה בולט במיוחד באופן שבו התסריט מזווג שתי דמויות מהעונה הקודמת. כשמוניקה וצ'נדלר מ"חברים" מצאו זה את זו בסוף עונה ארבע זה לא היה צפוי, אבל זה היה לגמרי פורה ומשכנע. כאן, לעומת זאת, הזיווג הרומנטי של שתי הדמויות לא עובד בשום רובד, והוא נמצא שם רק משום שהתבנית של הקומדיה דל ארטה מכתיבה שסיפורם של המשרתים/דמויות המשנה צריך להיות מקביל לזה של הגיבורים.

דוגמה נוספת לעצלנות המדוברת היא הופעתה של דמות חדשה – הבעלים של העיתון ושל בניין המערכת. בעונה הראשונה תהיתי לגבי האמינות של מקומון עלוב המפרסם כתבות על תושביה המגוחכים והצמאים לתשומת לב של העיירה טמבורי, ומצליח לספק לטוני פרנסה נאה אף שהוא עובד מעט מאוד. מה שהתאים לקומדיות של פרנק קפרה בשנות ה-30 של המאה שעברה, נראה מנותק מהמציאות של המאה ה-21 שבה העיתונות, כידוע, בצרות. אז בפרק השלישי של העונה הנוכחית מופיע פול (פיטר איגן הוותיק) ואומר שהעיתון מפסיד כסף ושהוא מתכוון לסגור אותו ולמכור את הבניין. לרגע חשבתי שההכרזה הזאת תהפוך לגורם משמעותי בעלילה, אך האיום הוסר מהר מאוד ובקלילות יתרה, כלא היה.

הפעם יש משהו עצלני בכתיבת הדמויות, וזה משום שריקי ג'רווייס בעצם מעוניין רק בדמותו שלו

דמות המשנה היחידה שמקבלת מעט זמן מסך בפני עצמה היא זו של מאט (טום בסדן), גיסו של טוני והבוס שלו בעיתון. אשתו זרקה אותו מהבית, והוא מנסה לתנות את צרותיו בפני הפסיכולוג שטוני היה מספיק חכם כדי לזנוח אותו בעונה שעברה. הפעם דמותו של הפסיכולוג הוקצנה לכדי מאצ'ו וזיין-על בעיני עצמו במידה כזו שהוא כבר לא מצחיק אלא סתם מגעיל (וזה חבל לי במיוחד משום שאישית אני מתה על פול קיי). בכל אופן, מאט החביב נותר דמות חיוורת, והקו העלילתי שלו לא מתרומם, וזה משום שריקי ג'רווייס בעצם מעוניין רק בדמותו שלו.

זה מגיע לשיא בסצנה שהעלתה לי את הסעיף. בפרק הרביעי טוני מבקר כהרגלו בבית הקברות ומשוחח עם האלמנה של הקבר השכן שיושבת שם על הספסל מאז העונה הראשונה. "כשליסה גססה ניסיתי להיות אמיץ, וללבוש ארשת חיובית, ואפילו אז הייתי מתמוטט לפעמים והיא הייתה מנחמת אותי", הוא אומר לה בדמעות. "לא יכולתי אפילו לתת לה את זה, גם כשהיא גססה היא הייתה בתפקיד. שמרה עלי". אחרי עשרה פרקים טוני עדיין לא מבחין שזה בדיוק מה שהוא עושה גם עכשיו – הוא מרוכז בעצמו ואף פעם אינו מתפנה לשאול את אן (פנלופה ווילטון המקסימה מ"אחוזת דאונטון") על חייה ועל כאביה. הפעם נראה שגם ג'רווייס התסריטאי והבמאי אינו מבחין בכך, כי אן עונה בחיוך תומך: "היא הייתה אוהבת את זה. אני יודעת, כי גם אני אישה, וטוב יותר כשזקוקים לך". מסתבר שאן היא מין פיה טובה שאינה זקוקה לדבר משל עצמה, ונמצאת שם אך ורק בשביל טוני.

"טוני חוזר לחיים" עונה 2

טוני אמנם פחות תוקפני עכשיו, ופה ושם אף מנסה להיות נחמד – באופן מופגן, דווקא לאנשים שהוא לא אוהב כמו אשת השיווק קאת' (דיאן מורגן) – אבל דווקא בשל כך הסדרה מאבדת את האיזון בין מיזנתרופיה לאהבת אדם שהעניק לעונה הראשונה את טעמה.

ומה בעניין ההומור? כן, יש רגעים טובים, כמו הגילוי שהדוור שביקש להיכנס לשירותים החליט לעשות אמבטיה. אבל יש גם לא מעט בדיחות מתנשאות ודוחות, שאינן מאתרות את האנושיות של הלוזרים שהן מנוסחות על חשבונם. גבר מזדקן שהחליט שהוא ילדה בת שמונה משמש את ג'רווייס להתקפה על טרנסים, שאותה הוא שותל בפיו של הצלם לני (טוני וויי), אולי כדי להסיט מעצמו את הביקורת הצפויה מהקהילה.

כיוצר הסדרה, ג'רווייס בהחלט מודע לכך שהעונה תקועה, והוא מסמן זאת באמצעות התייחסויות חוזרות ונשנות לקומדיה "לקום אתמול בבוקר" שגיבורה ביל מאריי מתעורר שוב ושוב באותו יום. אלא שהרמיזה המתחכמת הזאת אינה תורמת דבר לתיקון הבעיה. הכלבה ברנדי עדיין מקסימה, אבל בסך הכל מדובר באכזבה שהולכת ומתגברת מפרק לפרק.