קל מאוד לשכוח עד כמה החוויה שמסביב לאוכל משפיעה על ההנאה מהביס, ובשווארמה הזו מלב העיר מבינים איך לגרום לכם להרגיש כמו מלכים בארוחת שחיתות גם כשנוזל לכם הטחינה על הסנטר. עזבו אתכם מדינרו, הטורו הזה מפוצץ תוספות
"נופ, לא לא, אין סיכוי", היו המילים שיצאו לי מהפה אתמול בערב, עת חלפתי על פני התור שהתאסף בכניסה לסבן אילבן הראשון בארץ. פלאשבקים רעים למקדונלדס הראשון וחבל הקטיפה שחסם את הכניסה להמון השועט הספיקו לי כדי לוותר על טעימת סלרפי ונקניקיה, וגרמו לי להמשיך לחלוף על פני התור כאילו ראיתי ברחוב אקסית שהפכה להומלסית. לפחות מזל שתמיד אפשר לסמוך על הפרובנציאליות הישראלית, ולכן דאגתי מראש לגיבוי שידאג שלא אשאר רעב, מקום שתכננתי לבקר בו מזה זמן מה.
שווארמה "טורו פרימיום" לא ממש עשתה לי חשק, אני מודה. כנראה שזה כך בגלל שילוב בין דיעות קדומות וחשדנות בכל שווארמה שמגיעה מהפריפריה הישר ללב דיזנגוף. זה תמיד מרגיש קצת כמו בן 23 שעובר לראשונה לתל אביב ומתעקש לגור על הסנטר, כי זה האזור היחיד שהוא מכיר. אבל ככל שביררתי, כך שמם הטוב של הרשת הקטנה טורו (במקור מקריית גת, כיום עם סניפים ברחבי הארץ) הלך לפניהם. אף אחד אמנם לא נשבע בשמם, אבל כבר לא יכלתי או רציתי להתעלם. הגיע הזמן לבדוק מה לדרום יש להציע לנו עם הגעתו למרכז של המרכז.
הסניף התמקם על דיזנגוף פינת בר כוכבא, ממש בין הכיכר לסנטר, וכנראה חובב גלישה וחבר בקבוצת פוצ'יוולי. עקפתי על הרחוב קבוצה שהשתתפה במסיבת אוזניות (נו, כן) וניגשתי לסניף מסבר הפנים, שהיה ארוך כמסדרון, נקי ומואר יותר מרוב השווארמיות שאני מכיר ובשעת הערב המוקדמת הזו, גם די ריק. שני סיחים הסתובבו מאחור – עגל והודו עם פרגית – והזמנתי מהשווארמר האדיב פיתה עגל (42 ש"ח) לפתיחה. אני אדם שמכבד הכנת פיתה טובה, והיה ניכר שהשווארמר לא סתם זורק לתוך הפיתה דברים ברנדומליות, אלא דואג לסדר שכל ביס יכיל כמה שיותר בשר-סלטים-ממרח, וזה מוערך.
אחרי שאספתי את הפיתה הזריזה, ניגשתי לאזור הסלטים החופשיים, שלרוב מכיל כמה אופציות קטנות, אבל בכנראה שכאן הפרימיום מתחיל, כי מדובר בהיצע התוספות הכי מרשים שראיתי עד כה בשווארמה – סלטי גזר לרוב, חמוצים בשפע, שיפקות ככל שהעין מצליה לראות וגם כמה הפתעות חיוביות באגף הטיגונים, כולל משהו שמעולם לא ראיתי באף שווארמיה – בצל מטוגן בבלילה קלה. הוא ממש לא היה הבצל המטוגן הכי מושקע או פריך שראיתי, אבל עצם קיומו הסב לי אושר מסוים. כאילו אומר לי, פה רוצים שתהנה. מעבר לזה, למרות השעה המאוחרת יחסית, התוספות לא נראו סמרטוטיות – אז העמסתי על צלוחיות קלקר (תוספות מעמיסים, לא לוקחים) חציל מטוגן, טחינה, שיפקות, פלפל חריף קלוי, סלט כרוב וכמובן מהבצל, וניגשתי לאכול את הכל.
הביסים הראשונים הוכיחו לי די מהר שמדובר בשווארמה טובה – טעמי העגל היו מורגשים, גם אם לא עוצמתיים כמו הדונרים, והתיבול היה עדין יחסית וטעים למדי. זו בהחלט לא השווארמה הכי טובה שאכלתי השנה, אפילו לא קרוב, אבל היא בהחלט טובה מאוד, והפיתה הדקה, הרכה והיציבה מחמיאה לה. החגיגה האמתית התחילה כשהערמתי על הפיתה את התוספות – הבצל המטוגן הוסיף קרנצ'יות, החציל המטוגן מתקתקות, הפלפל המטוגן וטיפות השיפקה הכניסו חריפות מתבקשת ואת הכל כיסיתי בשכבה דקה של טחינה חמצמצה. הביס שלקחתי עם התוספות היה קרוסלה של טעמים, גן עדן בפיתה. רק כשהסחרור נרגע, הבטתי בפיתה וקלטתי שמרוב תוספות, יצא שלקחתי ביס קטנטן מהפיתה עצמה. ואז הבנתי – הפיתה אולי לא זולה ולא גדולה ממש, אבל עם כל מה שמסביב, יוצא שאני אוכל פה סעודה מפוצצת.
אחרי שסיימתי להתפנק עם השווארמה-תוספות שלי, ניגשתי הזמין לאפה עם הודו-פרגית (49 ש"ח). באופן טבעי ההודו פרגית של טורו פחות טוב מהעגל (כי הודו-פרגית פחות טוב מעגל, נקודה), אבל הלאפה היתה מעולה (בהירה יחסית, גמישה ודקה, אך לא דקיקה), והבשר עצמו היה מלא בטעם עדין של עוף מבלי תיבול יתר, וביחס לסוג השווארמה אפילו היה טעים מאוד. התוצאה היא לאפה עסיסית שלא מפוצצת, אבל לגמרי מספקת את הרעב שלא מסתפק בפיתה. עם זאת, הרגע שהכי הסביר את הפרימיום שבטורו התרחש רגע אחרי ששילמתי אצל בחור ג'ינג'י שמכונה ג'ינג'י (בכל שווארמיה יש אחד), וניגשתי לאזור התוספות, לפני היציאה הביתה. "יש לי עוד סיבוב בתוספות", אמרתי ברעבתנות. בעודי עם הגב לעבר העובדים, אחד מהם צעק "תיקח הרבה, שיהיה גם למחר". לפעמים חוויית אוכל זה לא רק האוכל, אלא גם כל מה שמסביב – הגישה, האווירה והתוספות.
טורו פרימיום, דיזנגוף 88, א'-ה' 11:00-23:00, ו' 11:00-16:00, גםבוולט