הזמרת AvevA כתבה את השיר "Mother" על כאב הקהילה האתיופית, מיוסף סלמסה ועד משפחת מנגיסטו. עשור לאחר מכן, כשהפכה לאמא בעצמה, היא מבינה סוף סוף את כוחה של השתיקה. טור אישי וחשוף
השיר "Mother" יושב אצלי כבר הרבה שנים. התחלתי לכתוב אותו כילדה, אבל שחררתי אותו לעולם כאמא לשניים. וזה אולי הדבר הכי מוזר ומרגש שקרה לו בדרך: כשהוא נכתב, הסתכלתי על אימהות מבחוץ – על אמא שלי, על הנשים בקהילה, על הכוח שלהן ועל הכאב שהן לא תמיד אמרו בקול. אבל כשהשיר יצא, כבר הייתי אמא בעצמי.
>> פארק דוידוף, תרנגולים בשכונה והחוף הכי שווה בעיר. העיר של יהונתן בן ארוש
פתאום הבנתי אותו אחרת. פתאום הוא לא היה רק שיר על אימהות אחרות – הוא היה גם עליי. על הילדים שלי, על הפחדים והתפילות שלי. על הרגעים הקטנים שאף אחד לא רואה, אבל הם בעצם כל העולם. אולי בגלל זה לקח לו כל כך הרבה זמן לצאת; הוא חיכה שאבין אותו לא רק כבת, אלא גם כאמא.
תמיד הייתי ילדה שמתבוננת, בוחנת ומנסה להבין מה עומד מאחורי הפנים השקטות של הנשים סביבי. וככל שגדלתי, הבנתי שהשקט הזה לא היה חולשה – הוא היה כוח. אלה נשים שעברו תלאות שאי אפשר באמת לדמיין: רעב, מחלות, שודדים, ואובדן של ילדים, הורים ואחים בדרך להגשים את החלום היהודי ולהגיע לישראל. ולמרות הכל, הן המשיכו. לא רק המשיכו – הן עשו את זה עם תודה, עם אמונה, ועם ענווה כמעט בלתי נתפסת. אם הייתי עוברת אפילו חלק קטן ממה שהן עברו, אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להישאר כל כך פתוחה ומאמינה.
אבל הכאב של הקהילה שלי לא נגמר בדרך לישראל. הוא המשיך גם כאן, בתוך מדינה שהייתה אמורה להיות בית. חשבתי על משפחת סלמסה, שנאבקה שנים כדי שיראו את יוסף ואת מה שקרה לו. חשבתי על המשפחה של יהודה ביאדגה, שביקשה עזרה ואיבדה ילד. חשבתי גם על המשפחה של אברה מנגיסטו, ובעיקר על אמא שחיכתה יותר מעשור שהבן שלה יחזור הביתה. אברה זכה לחזור, וזה נס בפני עצמו, אבל קשה שלא לחשוב שגם זה כנראה לא היה קורה בלי השבר הגדול של השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו. אלה משפחות, ואימהות, שהתמודדו שוב ושוב עם מערכת שלא תמיד רצתה לראות אותן באמת – לא את הכאב, לא את הילדים, ולא את האנושיות המלאה שלהן.
גם הקליפ נולד מהמקום הזה. רציתי שהוא לא יהיה רק עליי, אלא מרחב של אימהות: פנים, ידיים, ילדים, זיכרונות. רציתי להביא למסך את מה שלפעמים נשאר בתוך הבית, בתוך הגוף, בתוך השתיקה. את הרגעים הקטנים שבהם אמא מחזיקה עולם שלם, ואף אחד לא יודע כמה הוא כבד.
בסוף, למרות שהשיר התחיל מהקהילה שלי, הוא כבר לא נשאר רק שם. כי לא משנה מאיזו מדינה אמא באה, באיזו שפה היא מתפללת, מה צבע העור שלה או מה היא עברה בדרך – יש משהו אחד שמחבר בין כולן: הרצון שלילדים שלהן יהיה טוב יותר. אמא יכולה לשאת כאב, פחד, הגירה, גזענות, מלחמות, עוני או שתיקה – אבל בתוך כל זה היא ממשיכה לדמיין לילדיה אפשרות אחרת. עתיד שבו הם יהיו בטוחים יותר ממנה, חופשיים ואהובים יותר.
יש שירים שחייבים לצאת בזמן שבו הם נכתבו, אחרת הם מאבדים מהרלוונטיות שלהם. אבל "Mother" הוא לא שיר כזה. הוא יכול היה לצאת לפני עשרים שנה, או בעוד עשרים שנה, ועדיין להיות נכון. בשבילי, זה הלב של השיר: לא רק הכאב של אימהות, אלא התקווה העקשנית שלהן. תקווה שממשיכה לפעום גם כשהעולם לא תמיד נותן לה סיבה.