המקומות הטובים שהכרנו בדרום כבר היו מלאים, אבל בן זוגי הצליח למצוא אתר בערבה שנראה קולע למטרה. זה גלמפינג, הוא אמר לי בדרכנו לאוטו, ואף הוסיף שמתקיים שם פסטיבל ושלח לי בווטסאפ לו״ז מפורט עם מתחמים, הקרנות, סדנאות ומופעים. הצצה קטנה באתר גילתה תמונות של אוהלים וחדרים מעוצבים על רקע נוף מדברי ושכשוכיות נירוסטה מעוצבות. המילים שבלטו היו גלמפינג מפנק, ריזורטים! יוקרתיים! מתחם וולנס אקסקלוסיבי עם שפים מובחרים, אוכל מקומי! פארם טו טייבל! פעילויות לילדים, טקסים, אירוח לבבי, חוויות ואטרקציות בלתי נשכחות. הכול ציטוטים מדויקים, כן? שם, שם. נסענו.

הגענו לכפר די שומם. מזנון עצוב עם ברד. כמה אוהלים. פה חשדנו. איפה הפסטיבל? המתחמים? הריזורט? ביקשנו להציץ איפה נישן. גילינו דלתות שבורות, שירותים ומקלחות שנראו כאילו לא פגשו חומר ניקוי מאז טיול שנתי של כיתה ח׳, מתקנים מוזנחים וחללים מלוכלכים. במקלחת החיצונית חיכו לנו שערות של אורחים קודמים.

ביקשנו לעזוב. לעשות אבורט למשימה, להיכנס לרכב ולמצוא מקום אחר. אלא שאז הודיעו לנו בפרצוף עצוב שמה ששילמנו הוא נון-ריפנדבל. התחלנו להתעצבן, אבל אז הבנו שלא נשאר מקום פנוי כמעט בשום מקום בדרום, והילדודס היו עייפים מהמסע. וכולה שני לילות. וחם. אז נשארנו והתחלנו לחפש את הגלאם. איפה, שאלנו את עצמנו, שכשוכיות הנירוסטה המדוגמות מהתמונות? איפה הבריכה? איפה מקור המים? גיגית? צינור? משהו?

במקום כל אלה מצאנו כמה בריכות מתנפחות צבעוניות מפלסטיק על דשא סינתטי מלוכלך. עם צינור. שיא העולב. ובכל זאת, אני אישה בגיל המעבר ועוד עצבנית, וב-40 מעלות בצל שמתי את האגו בצד ונכנסתי למתנפח עם הילדים שלי להפיג את הבערה. המתקין חייך אליי ואמר: ״תיזהרי בעמוקים״. לא חלפו חמש דקות והמתקין הודיע לי ולילדים שהוא מנתק את המים. ״למה?״, שאלנו בייאוש. ״הביטוח עולה יותר כסף בשעה הזאת, והבעלים קמצן״, הוא הסביר.

וכך יצאתי מהעמוקים של הבריכה המתנפחת, קצת פחות חמה והרבה יותר מבולבלת, והתחלתי להבין את השיטה: המתקנים אמנם קיימים, אבל רק באופן רעיוני. הם אביזרים בתוך תפאורה. כמו ה״לו״ז״. כמו ה״פסטיבל״. כמו ה״גלמפינג״ ב״ריזורט״ ה״מפנק״.

צריך להתעכב על הלו״ז, מפני שהוא היה מרשים מאוד. בהדרגה התברר לנו שעיקר ההשקעה באירוע כולו היה בשני דברים: הגרפיקה של הלו״ז ואמצעי התשלום. קיבלנו צמידים מתוחכמים עם ברקוד שאפשר להטעין בכסף ולסרוק בכל רכישה, כיאה לריזורט בינלאומי מתקדם. מערכת הגבייה עבדה מצוין, כולל טיפים מובנים בכל רכישה בלי ליידע אותנו. גלאם.

על גבי הלו״ז המעוצב הופיעו ״אקסטטיק דאנס״, ״סאונד הילינג״ ופעילויות ״וולנס״. האזורים השונים נקראו ״טוטם״ ו״דום״. מהגרפיקה והלינגו אפשר היה לדמיין אתר התרחשות של מידברן בזעיר אנפין, שבו אנחנו מתזזים בסטייל ובכיף בין מתחמים, טקסים, הופעות ואמבטיות קרח, כמתחייב מרוח התקופה.

בשעה 19:30, כך נכתב, תתקיים הקרנת הסרט ״אושן״ בחדר ההקרנות הממוזג, שגם לו נתנו שם מפוצץ. ״אושן?״, תהינו בן זוגי ואני. יכול להיות שמדובר בסדרה הקולנועית החביבה עלינו? אושן 11? אושן 12? לא הגיוני, וגם לא קשור לילדים… לבסוף, אחרי התעמקות בקושיה, החלטנו שזה בוודאי משהו של דייוויד אטנבורו על האוקיינוסים, ברוח ערכי הקיימות של ה״פסטיבל״.

הגענו לחדר ההקרנות הריק. שניים מהמארגנים שכבו על מזרן. ״אה… זה לא אושן״, הם הסבירו. ״זה אושו. הייתה טעות בדפוס״. אוקיי. סבבה. אז סרט על אושו. ״אה, אז אין״, הם המשיכו. ״אולי נצליח להעמיד פה סרט ילדים על מקרן קטן״. ילדים אחרים, תמימים כמונו, שהגיעו בשעה הנקובה בלו״ז גילו שהסרט שלהם התחיל חצי שעה קודם.

בסופו של יום, כאן הסתכמה ההשקעה: בגרפיקה ובמיתוג. ובעיקר בלינגו. הרבה מאוד לינגו. קהילה. קיימות. חיבור. ריפוי. טקס. חוויה. וולנס. המילים האלה צריכות כנראה להתחיל לשמש נורת אזהרה. אחת האטרקציות שהובטחו באתר הייתה צפייה בכוכבים באמצעות ציוד מהמתקדמים בארץ. בשטח חיכו לנו טלסקופ שלא עבד והדרכה מוקלטת, בזמן שמזרנים שהונחו לצפייה התעופפו ברוח. גם הפארם טו טייבל של השפים המובחרים התגלה כפיצות קפואות שהוצאו מהניילון והוכנסו אחר כבוד למתקן חימום, צ׳יפס קפוא מהשקית לתוך השמן ונקניקיות קרות. המחירים, אם דאגתם, היו מחירי תל אביב.

כשסוף השבוע התקרב לסיומו, ניסינו להבין כיצד נצליח לנצל את 600 השקלים שהטענו לצמיד עבור האוכל, אם אנחנו לא מסוגלים לאכול כמעט שום דבר במזנון ורק שותים קפה קר וברד. ביקשנו לבדוק כמה כסף נשאר לנו בחשבון. התשובה הייתה שאנחנו דווקא צריכים להוסיף 15 שקלים. על מה בדיוק שילמנו? זו השאלה שליוותה אותנו לאורך סוף השבוע. ולא רק על האוכל. על מה שילמנו כששילמנו על ״פסטיבל״? מה הופך חצר מוזנחת, כמה מתנפחים, סאונד הילינג ב-40 מעלות בצל עם זבובים וסרט שאולי יוקרן לפסטיבל? האם מספיק להעניק לכל פינה שם באנגלית, לחלק צמיד חכם ולהעלות לו״ז מעוצב לאינסטגרם?

ביום המוצלח ביותר שלנו שם נמלטנו לבריכה של הקיבוץ הקרוב. שילמנו דמי כניסה כדי לקבל את הדבר הפשוט שהובטח לנו מלכתחילה: מים. אחר כך נסענו לאורסולה בצוקים, מסעדה שמבטיחה ומקיימת תמיד, ואכלנו ארוחה טובה. באופן אירוני, האדם השירותי ביותר שפגשנו במתחם היה בכלל אחד השוהים במקום. הוא היה חכם מספיק לא לשלם על ״פסטיבל וגלמפינג״, הגיע עם אוהל משלו, הכין קבב על מנגל ואז עבר בין האורחים והציע לכולם. הוא היה, ללא ספק, המארח הלבבי ביותר במקום.

חזרתי לחדר השבור אך הממוזג ופתחתי את חשבון האינסטגרם של האירוע. מול עיניי בסטורי התגלתה מציאות מקבילה: יוקרתי. מפנק. שפים. אירוח לבבי. בריכות יפות, פינות מוקפדות. לרגע כמעט השתכנעתי שאני זו שטועה. שאולי היינו במקום אחר. שאולי בזמן שאנחנו עמדנו ליד המקלחת השבורה התרחש במרחק כמה מטרים מאיתנו ריזורט יוקרתי שלא הצלחנו למצוא. הצצתי שוב החוצה לכיוון ספינת הפיראטים השוממת, רק כדי לוודא. היא עדיין הייתה שם.

וזו בדיוק הנקודה. פעם פרסום נועד לייפות מעט את המציאות. היום, במקרים מסוימים, הוא כבר אינו זקוק לה בכלל. אפשר לבנות אירוע שלם משפה, גרפיקה, מערכת תשלום מתוחכמת ותמונות אווירה של בינה מלאכותית. אפשר למכור ״חוויה״ בלי להפיק אותה, ״קהילה״ בלי ליצור אותה, ״אירוח לבבי״ בלי לארח ו״קיימות״ בלי לתחזק אפילו את השירותים. הפסטיבל אינו מה שמתרחש במקום. הפסטיבל הוא מה שמתרחש באינסטוש.

למען הסר ספק, יש מקומות מעולים לישון בהם במדבר. וגם אוהל יכול להיות פשוט, בסיסי ונהדר. הבעיה מתחילה כשעוטפים אותם בגלאם, מפזרים מסביב אנגלית, גובים מחיר של ריזורט ומוכרים אותם כפסטיבל. הבל החן ושקר הגלמפינג. עכשיו נשאר לי רק ללכת לראות את ״Fyre״ בנטפליקס. הבנתי שזה סרט על פסטיבל.

• טור אישי