זלזלו כמה שתרצו, אבל בתי הקפה בת"א שומרים על השפיות של כולנו

ההלם הראשוני בעקבות האזעקה שפילחה את הלילה שבין חמישי לשישי ההוא לפני 10 ימים, וההבנה של המשמעות של מלחמה עם איראן, הביאו אותנו למחרת בבוקר לתחושה שהפעם אין ברירה, וחייבים לסגור. אנחנו – שהתגאינו מאוד שלא עצרנו לרגע, גם לא ב-7.10 – הרגשנו שהפעם לא תהיה ברירה. והאמת היא ששילוב של עוד מהלומה, אחרי שנתיים בלי יום אחד של חופש במציאות ישראלית בלתי אפשרית, יכולים להיות מעייפים במיוחד.

>> רעב כמו דוב: כשסדרת הדרמה הטובה בעולם ממליצה לכם איפה לאכול

לרגע אמרנו לעצמנו שהנה, הפעם נוותר וננוח, אבל המחשבה הזו חלפה לה מהר, לשמחתנו, כשנזכרנו בחיבוק החם שקיבלנו מהקהילה המדהימה שלנו כשלא ויתרנו אפילו לא על יום אחד מאז השבעה באוקטובר. הוא חיזק אותנו כשנזכרנו בהורים שמגיעים עם הילדים לכמה דקות של שפיות, בשכנים שהפכו למשפחה ובכל אלו, כמונו, שלא רוצים לאבד את מעט השפיות שעוד נותרה בנו, מול רצף אינסופי של אולפנים פתוחים.

אז כן, אנחנו פתוחים אף על פי ולמרות הכול. לא הרמנו ידיים – גם בגלל המחויבות לקהילה, גם בגלל המחויבות לצוות, וגם בכלל, חייבים להודות, שבסוף החודש לאף בעל נכס, רשות או ספק לא יהיה אכפת אם עבדנו או לא. מאז אותו יום, ולמרות לילות בלי שינה, אנחנו עושים הכול להישאר על הגלגל – לשבץ עובדים, להיות בכל מקום כמה שיותר זמן ולהיות שם, פשוט להיות בשביל קפה וחיבוק מהיר לאורחים, שבאים ומודים לנו שאנחנו לא מוותרים.

עברו שנתיים מאז שנכנסו לראשונה לקפה שממוקם באחד העם 51, ושנה כמעט מאז פתחנו את d298, החבר הנוסף במשפחה. רגע לפני שתכננו לחגוג שת״פ מרגש במיוחד ולחשוף אחות נוספת במשפחה הנרקמת, מצאנו את עצמנו שוב במציאות כל כך בלתי אפשרית שרק גורמת לנו בכל פעם מחדש להצדיע לקולגות שלנו – לאלו שנלחמים יום יום מול כל כך הרבה גורמים שעסוקים בלהקשות עלינו את החיים, כדי לקיים במציאות הקשוחה הזו תרבות קולינרית ישראלית, שהיא בעינינו חלק בלתי נפרד מהמורל הלאומי ומהחוסן של העיר הנפלאה הזו.
בימים אלה מתקיימת בקפה אחד העם תערוכת "מבט בקפה", שבה הקומיקסאי וממציא סדרת זבנג אורי פינק, האמן הישראלי הרב תחומי אלעד ורזגר, הדר מקדסי ועוד אחרים מביאים את פרשנותם האישית לקפה, ואת את הקשר המיוחד שבין קפה לאנשים שצורכים אותו. עד 30.6.