מסעדנים יקרים, מתי גם חולי סכרת יוכלו לסיים ארוחה עם קינוח?

אני חי עם מחלת הסוכרת כבר בערך ארבעים שנה. ההתמודדות מעולם לא הייתה פשוטה, אך לאורך השנים הסתגלתי לשינויים, ההתאמות וגם ההימנעויות שהמחלה דורשת. אני חי לצד הסוכרת, שלא מונעת ממני דבר – אולי חוץ ממוס שוקולד עשיר, וטיולים מרוחקים למדינות עולם שלישי בהם שירותי הרפואה רעועים. אבל הם בכל מקרה מעולם לא היו במקום גבוה ברשימה שלי.
>> 

האפקט המיידי ביותר של מחלת הסוכרת הוא ההכרח להקפיד על תזונה מאוזנת, וזה לא פשוט, דורש תכנון מראש, אבל כנראה שהדבר בסופו של דבר גרם לי להעריך אוכל אפילו יותר. אני אוהב מסעדות ומעריך אוכל טוב, יהא זה אוכל גורמה או בישול עממי ומסורתי, ארוחה טובה ודשנה היא תענוג שגם חולי סוכרת מיטיבים ליהנות ממנו, ואיננה שמורה רק לאוכלי כל.

אדרבא, בשנים האחרונות נדמה שהמודעות למי שמתמודדים עם הגבלות תזונתיות גברה. גם במדינת ישראל וגם ברחבי העולם ישנה התחשבות כלפי צליאקים ונמנעים מגלוטן, טבעונים וצמחונים ושאר אלרגניים. כאן אני מרגיש דווקא שחולי הסוכרת נופלים בין הכיסאות, והראייה לכך היא ברורה ופשוטה – אני פוקד מסעדות רבות בתל אביב וברחבי הארץ, ולעולם לא מוצא מענה לקינוח ללא סוכר. קינוח טבעוני בדרך כלל יש, וגם ללא גלוטן ראיתי לא מעט פעמים, אך הסוכרתיים נשארים ללא מנה אחרונה.

ידוע כי ארוחה טובה ודשנה במסעדה נגמרת במנה אחרונה ראויה, ואני תמיד מקפיד לשאול את המלצרים, ומתאכזב לתשובה שאין דבר בתפריט. כבר התרגלתי לראות את בני משפחתי נועצים כפיות ומזלגות (ותודה לגנטיקה שפסחה עליהם בשלב זה) בקינוחים עתירי קצפות, קרמים ושוקולדות, ולא פחות מכך, רגיל לנעיצת העיניים הסקפטית של בני משפחתי בי, כשאני שוב שואל את המלצרים אם הפעם יש קינוח בלי סוכר. אני כבר לא מופתע כשהמלצר שוב משיב שלא, אבל תוהה כיצד במדינת ישראל – שיש בה לא פחות מ10% חולי סוכרת, ועוד רבים שמנהלים דיאטה דלה בסוכר – אין כלל היצע של קינוחים ללא סוכר במסעדות. מה כבר ביקשנו? את הזכות הבסיסית לקינוח אחרי הארוחה.

הרי הטכנולוגיה קיימת: יש שפע של ממתיקים מלאכותיים ומאפיות בעיר, כגון מיקי שמו, בוטיק סנטרל, רולדין, ושלל מאפיות מחזיקות בעוגות טובות ואיכותיות ללא סוכר. הן טובות, טעימות ובהחלט מספקות מענה למנה אחרונה נאותה בסיום הארוחה. גם כמעט כל הגלידריות בעיר (חוץ מקסטה של אייל שני, שלה אני עדיין מחכה בקוצר רוח), מציעות לפחות שניים-שלושה טעמים ללא סוכר.

אני יודע שלנהל מסעדה זה לא דבר פשוט, וצוות הקונדיטורים מתמודד עם אתגרים רבים, ולא מצפה שאחרון הקונדיטורים ישקיע דם, יזע ודמעות ביצירת הקינוח המושלם ללא סוכר – אך חושב שלהחזיק קרטון אחד של גלידה ללא סוכר, או עוגה אחת ממאפייה חיצונית זה אפשרי, פשוט ואף מתבקש. גם מוס שוקולד (שלעד יהיה הקינוח שהכי אתגעגע אליו) שמשתמשים בו בממתיק מלאכותי במקום סוכר איננה משימה בלתי אפשרית. גם לנו מגיע להרגיש שנהנינו מארוחה שלמה, שיש תמורה למחיר (היקר) ששילמנו ושאפשר לסיים את הסעודה בטעם טוב ומתוק. קדימה, מסעדנים, הרימו את הכפפה. ולא, למען הסר ספק, פרי לבדו הוא לא קינוח.
ד"ר נעם שטוקמן הוא תושב תל אביב, חולה סוכרת, וגם אביה של כתבת האוכל והקינוחים שלנו, יעל שטוקמן