בעוד פחות מחודש (10.2) מיטב כוכבי הרוק המקומיים יתאחדו במרכז ענב לתרבות לערב הפתיחה של פסטיבל "המגבר", שיציין 35 שנים למותו של הגיטריסט הענק ואדריכל הסאונד הברוטליסטי של הרוק הישראלי // אלברט כהן בטור מיוחד בעקבות הסובייקט המודרניסטי הישראלי האחרון
ישנו צליל מסוים, תדר של דיסטורשן מנוכר אך מלא דם, ששייך רק לתל אביב של סוף שנות השמונים. זהו צליל של עיר שמנסה להמציא את עצמה מחדש כסוג של מרכז אירופאי אפל בתוך לבנט מהביל ומחניק. בלילה שבין החמישה לשישה בספטמבר 1991, במועדון הלוגוס במדרחוב נחלת בנימין, הצליל הזה נדם. יוסי בן 32 בלבד, סיים לנגן, הניח את הגיטרה וירד מהבמה. רגע לאחר מכן, במרווח הצר שבין שיא היצירה לדעיכת האדרנלין – מצא את מותו. 35 שנים לאחר מכן, בהרבה מובנים מותו הוא מסמן הנקודה הארכימדית שבה המודרניזם הישראלי פגש את קצו. ובאופן אירוני, הרגע בו ישראל המדינה הקטנה והנחשלת תרבותית, הקדימה את שאר העולם.
>>שאפו: כל מה שאנחנו יודעים על הכוכב הגדול של "הלוטוס הלבן 4"
המיתולוגיה של הרוק העולמי מקדשת את התאבדותו של קורט קוביין ב-1994 כירייה שחיסלה את האותנטיות. חוקרי תרבות כמו מארק פישר תיארו את קוביין כמי שנמחץ תחת המבוי הסתום של הריאליזם הקפיטליסטי, המציאות שבה אפילו המרד הכי פראי הופך למותג מדף. קוביין מת כי הוא לא יכול היה לשאת את הפיכת הייאוש שלו למוצר; זו הייתה התנגשות בין הרצון לבין המנגנון התעשייתי. אבל אלפנט, בתל אביב של 1991, ייצג סיפור אחר, טרגי לא פחות אך שונה במהותו; הוא נמנע מבחירה מודעת במוות; שריר הלב שלו פשוט הגיע למיצוי היכולת הפיזית תחת המתח הגבוה של היצירה. הוא היה המרטיר האחרון של עידן שבו הדיסטורשן היה מעבר לסטייל, זה היה צורך קיומי.
בעוד שקוביין התנגש במערכת השוק, אלפנט התנגש במגבלות החומר. במונחים של הפילוסוף פרדריק ג'יימסון, הוא היה (בדומה לקוביין) הסובייקט המודרניסטי האחרון – אמן שפעל מתוך עומק רגשי טוטאלי במציאות שעדיין האמינה בכוחה של האמנות לחלץ אמת מהכאוס. הגיטרה שלו ב-"סדר יום" או העיבודים הכירורגיים שלו ל-"פליטים" של אהוד בנאי תפקדו כניתוח לב פתוח בלב החברה הישראלית. המודרניזם של אלפנט התבטא בסירוב לקישוטים המוזיקליים שאפיינו את שנות השמונים; הוא העדיף סאונד יבש, חד וחשוף על פני הריברב (ההדהוד) והסינתיסייזרים המתקתקים של התקופה. כמעט כל סולו גיטרה שלו נשען על עקרון הצמצום ההכרחי, שבו כל תו משרת את המבנה ואת הצעקה ללא שמץ של בזבוז. גם הדיסטורשן אצלו הפך לחומר בנייה גולמי – כלי שנועד לחשוף את המתח והאלימות שבטקסט. הטוטאליות הזו היא שהכריעה את הכף בסופו של דבר.
מתוך המכניקה הזו אני רוצה להציע את המושג שיהלום בצורה הכי מכובדת את יצירותיו של אלפנט – ברוטליזם צלילי. באדריכלות, הברוטליזם הוא סגנון המקדש את הבטון החשוף (Béton brut), את הגולמיות ואת המבנה הפונקציונלי. אדריכל ברוטליסטי חושף את חומרי הגלם ואת היסודות של הבניין כחלק מהאסתטיקה שלו, מתוך אמונה שהאמת של המבנה נמצאת בשלד, ולא בחיפוי. אלפנט יישם את אותה תפיסה בדיוק במוזיקה. הסאונד שלו תפקד כבטון חשוף; הוא היה כבד, מאסיבי וחשף את הדרמה הפנימית של השיר ללא פילטרים.
הברוטליזם הצלילי הזה ניכר בכל בחירה אמנותית שלו. קחו למשל את הפקת "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה – אלפנט בנה מבני סאונד מונומנטליים שהעניקו למלנכוליה של ארקדי דוכין ומיכה שטרית משקל פיזי ממש. היצירות הללו נותרות חופשיות מכל שחיקה, שכן הן נשענות על יסודות גולמיים שאינם דוהים או מתבלים עם השנים. מדובר בסאונד הניצב מעבר להקשר התקופתי שלו, יציב ובלתי חדיר לשיני הזמן.
השיא בעיניי של אותה אדריכלות מוזיקלית התגבש בשיר "באים אותך לקחת (סוסים)". אחד מהשירים הישראלים הכי יפים שנכתבו פה. המכניקה של אלפנט הפכה לכרוניקה של התפרקות. הקצב הנוקשה והחזרתי, יחד עם הגיטרות הכבדות והטון הכמעט דיווחי, הפכו את השיר למדריך הפעלה לחורבן עצמי. אלפנט תיאר כשל טכני במערכת שפעלה במתח גבוה מדי. המילים "הלב מפסיק לפעום, הלב מפסיק לעבוד" נשמעו כדוח מהנדס על מנוע שהגיע לקצה גבול היכולת שלו. ה"סוסים" שבסוגריים מייצגים את האנרגיה הזו, כוח סוס פראי שדוחף את האמן אל מחוץ לעולם.
השיר הזה סיכם את כל התחנות שעבר: מהחיספוס הראשוני של להקה רטורית וסאבוויי, דרך הגלות הניו-יורקית בחדר 101 שבה זיקק את הניכור, ועד לעבודה אינטנסיבית עם אמנים שעיצבו את המוזיקה הישראלית. הוא השתתף בעיבודים המוזיקליים לאופרת הרוק "מאמי" ושימש יועץ אמנותי באלבום הבכורה של ורד קלפטר. אלפנט תרם נגינת גיטרה ל"סיפורים מהקופסא" של רמי פורטיס וליווה כגיטריסט את סי היימן, את מאיר אריאל ואת נורית גלרון. הוא לקח חלק מרכזי כגיטריסט בלהקת הליווי של גידי גוב במופע דרך ארץ. הפרויקט האחרון שלו, להקת האחים המכוערים, סגר את המעגל היצירתי הזה. בכל אחד מהפרויקטים הללו, אז אלפנט בנה עבור האמנים שלו בית מוזיקלי חשוף יסודות. הוא לימד דור שלם שדיסטורשן הוא צורה של יושר, ושאדריכלות צלילית טובה באמת מסתדרת ללא חיפויים חיצוניים אם השלד שלה חזק מספיק.
שלושים וחמש שנים חלפו מאז הלילה בלוגוס, והתובנה נותרת חדה כתמיד: יוסי אלפנט נותר בתודעה כיוצר שהשלים את מלאכת הבנייה שלו, והשאיר לנו את המפתחות. הוא היה הסובייקט המודרניסטי המקומי האחרון שהאמין בטוטאליות של האמנות כעניין של חיים ומוות. הוא סיים לנגן, הניח את הגיטרה וירד מהבמה כמי שסיים לשרטט את ה-DNA של הסאונד המקומי. היום, כשאנחנו מאזינים להד שנשאר מאחוריו, אנחנו מבינים שהסוסים אמנם הגיעו, אבל הם לא הצליחו לרמוס את המבנה שהוא הקים. אנחנו עדיין גרים בתוך הסאונד של אלפנט, מתפעלים מהבטון החשוף. ומחפשים בתוכו את הדיוק שבלב – לב שהיה גדול מדי עבור העולם הזה.
הגעגוע ליוסי אלפנט נובע מהרהור פילוסופי על מקומו בתרבות. מעניין לדמיין את אלפנט פועל בתוך גל הרוק הישראלי של אמצע שנות התשעים. בין האנרכיה של זקני צפת למלנכוליה של איפה הילד, נוכחותו הייתה עשויה להעניק לאנרגיה הפרועה של התקופה עוגן של חומרה מודרניסטית. בזמן שהדור הבא נטה לעיתים לחיקוי הסאונד של סיאטל (או למחוות אירוניות), אני משער שאלפנט היה דורש מהם את האמת שבחומר. הוא היה מזקק את הדיסטורשן לכדי מבנים אדריכליים יציבים, והופך את הצעקה של שנות התשעים לדיון על אתיקה ועל עומק. ללא האדריכל המרכזי שלו, הרוק של אותה תקופה דהר לעיתים על פני השטח, בזמן שהיסודות שאלפנט הניח נותרו כעדות למה שהיה יכול להיות – סצנה שבה כל לבנה מונחת בדיוק כירורגי.
אלפרד כהן הוא משורר, שדרן ועורך ברדיו הקצה.
ביום שלישי, ה-10.2, יערך במרכז ענב לתרבות המופע הפותח שלפסטיבל "המגבר"(10-14.2), שיהיה אירוע לציון 35 שנים למותו של יוסי אלפנט. הכרטיסים אליו כבר אזלו, אבלנשארו עוד כרטיסיםלהרבה מופעים אחרים בפסטיבל