בין אם דרך המקלט שנבנה עוד בשנות השבעים (אך נפתח רק כעת), מבעד לרצפת הלבנים (שהופכת לשמיכה) או דרך פטריות הבטון האייקוניות, האמן דיוי בראל לא יכול שלא להתאבל על הפיל הלבן שבסך הכל ניסה לעשות לנו טיזינג אל הים // טור מיוחד לכבוד התערוכה "אינטרקום"
מבין עשרות המקלטים אליהם נקלעתי בחודשים האחרונים במהלך שיטוטיי בתל אביב, שניים עוררו את ענייני במיוחד. הראשון הוא מקלט ברחוב בית אלפא (בבניין בו שכן בית הספר שלי לצילום, "צילום בעם", לפני המעבר לרחוב שוקן). המקלט הזה נושא עמו עדות למה שנראה כמו אסון אדריכלי: מפל בטון שנשפך מחלון המקלט, נקרש על הרצפה ונראה כמו בריכה מבעבעת המאיימת להציף אותו. המקלט השני הוא זה של כיכר אתרים; מקלט שנבנה עוד בשנות השבעים אך נפתח כעת, כעבור חמישה עשורים, לראשונה לציבור – מדובר במופת של אדריכלות ברוטליסטית שקפאה בזמן. (והכיכר הזו, היא עוד תחזור ותופיע).
>>עכשיו אפשר לנשום: הדבר הכי רגוע שיצא מחיי הלילה בתל אביב
את החללים הללו בחרתי להביא אל גלריה בית הספר מוסררה לתערוכה משותפת עם האמן ניב גפני ובאוצרותה של רווית הררי. בהמשך לעיסוק המתמשך ביצירה שלי לאורך השנים באזורי מגורים בפריפריה ובנופי השיכונים, ומתוך העניין הרב שלי בקהילה ובמרחב הציבורי – המקלט מגדיר בעיניי את מושג הקהילה מחדש: זוהי קהילה זמנית, אקראית (תושבי השכונה, לצד זרים שנאספו מהרחוב, מהאוטובוס ומהברים בסביבה) הנוצרת מתוך מצב חירום, ולא מתוך בחירה, החולקת לרגע מרחב אינטימי כפוי.
בחרתי לצלם את המרחבים הללו כשהם ריקים מאדם; תמיד הרגשתי שאני יכול לדבר על בני אדם בצורה העמוקה ביותר דווקא דרך המרחבים שבהם הם חיים ופועלים – ובלעדיהם. מרחבים מרוקנים מאדם אך טעונים בעקבות חיים, ומעלים שאלות לגבי קיום משותף. את שני המקלטים הללו שזרתי זה בזה לכדי מרחב אדריכלי אחד, אסוני ומתעתע, המתמזג אל תוך הפתחים, המעברים והדלתות של מבנה בית הספר במוסררה, ומערער את גבולות הגלריה השוכנת במרכזו. אולי כדי להציע לתלמידים "מחסה", ואולי סתם כדי לשגע אותם ולהשאיר אותם קשורים למציאות הקטסטרופלית שבה כולנו נמצאים. כפיצוי, שתלתי נוף הרים מושלג – מפלט אחרון של נחמה.
מרחב זה משמש תפאורה לעבודתו של ניב גפני: רמקולים רוטטים המשופדים על חניתות עץ מגולפות בעלות אופי שבטי-פולחני, הנטועות בחלל ומשדרות תדרים תת-שמיעתיים. זוהי יצירה אלימה ורכה בעת ובעונה אחת, המדברת בין השאר על אילמות, על השתקה ועל פגיעה ביכולת הביטוי. התערוכה מוצגת עד ה-18.6 בגלריה לאמנות מוסררה (בית קנדה, רח׳ שבטי ישראל 22, ירושלים,כאן יש פרטים נוספים).
נוכחותה של כיכר אתרים בתערוכה אינה מקרית, והיא מהדהדת עשייה מתמשכת שלי לאורך שנים. בימים אלה אני מציג גם בתערוכה הקבוצתית "גובה פני העיר" במוזיאון העיר תל אביב-יפו באוצרותה של יעל מסר. זוהי תערוכה שנתית הבוחנת את מערכת היחסים שבין העיר לתושביה, מנקודת מבטם של 19 אמנים ואמניות הפועלים/ות בתל אביב-יפו. שם בחרתי לחשוף סוף סוף את אהבתי הגדולה לכיכר אתרים.
בעיצומן של התקפות הסקאדים על ישראל בשנות התשעים, אמר ראש עיריית תל אביב דאז, שלמה להט (צ'יץ'), שהוא מקווה שסקאד ייפול על כיכר אתרים ויחריב אותה. בימים אלה, המשאלה ההיא הולכת ומתממשת – גם בלי טילים בשמיים. לאחר שאושרה הריסתה הסופית של הכיכר, עתידים לקום במקומה מגדלי יוקרה, וכנראה שרבים לא יצטערו על לכתה. האדריכלים יעקב רכטר וורנר יוסף ויטקובר תכננו וחלמו את כיכר אתרים בשנות השבעים במטרה שתהפוך למרכז בילוי תוסס וזוהר מול הים. אך בניגוד לתוכניות, הכיכר לא הצליחה ללכוד את הולכי הרגל – או אם נדייק, לכדה אותם לרגע חולף. בכיכר אתרים לא נשארים; עוברים דרכה אל הים. היא נותרה אידאה שלא התממשה.
עבור הציבור הרחב, כיכר אתרים הפכה עם השנים לסמל של הזנחה, כישלון ומושא לבוז עירוני. עבורי, הכיכר היא מחוז חפץ – מרחב העטוף בזכרונות ילדות, ברגעי התבגרות וחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלי בהווה. היא מפעימה אותי בארכיטקטורה היומרנית והחתרנית שלה, שכאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני של שנות השבעים: ברוטליזם חשוף של גרמי מדרגות לולייניים, אמפיתיאטרון ופטריות בטון. כמו נושאת בחובה חלום אירופאי יותר מאשר ים תיכוני. ובמרכז, מבנה הקולוסיאום ה"עתידני", שנראה כמו חללית שנחתה על קו המים. שם נחגגה העדנה של שנות השמונים, פנטזיה נוצצת שעל במתה הופיעו כוכבים כמו גרייס ג'ונס וגלוריה גיינור, להקת בנזין וצביקה פיק. לא לחינם בחר המשורר דוד אבידן בקולוסיאום כתפאורה המושלמת לסרט המדע הבדיוני הנסיוני שלו, "שדר מן העתיד" – יצירת פולחן ביזארית משנות השמונים.
לאורך השנים העברתי שעות ארוכות בשיטוט ברשת, דולה פיסות מידע על הכיכר. נתקלתי שוב ושוב באותן השמצות מוכרות: סיפורים על עולם הפשע שהשתלט על המקום, תיאורים על ריח שתן תמידי וסלידה ציבורית עמוקה. עבורי, כל מפגש עם אדם שאוהב את כיכר אתרים הוא כמו מפגש עם אח או אחות רחוקים החולקים איתי שותפות גורל. לכן, הגילוי של מאמרה של חוקרת התרבות ד"ר תמר ברגר על הכיכר, 'חלקי פטריות בטון נופלים…', היה מפגש מרגש ומנחם כל כך.
כך היא כותבת: "(…) מבחינת הים, כל כולה (כיכר אתרים) השהייה, איפוק. הרמפה המשופעת קלות שנמשכת משדרות בן גוריון משהה את חווית המפגש עם הים, וכשהוא מתרחש לבסוף – זהו מפגש של מבט פנורמי, לא של חוויה מישושית, בלתי אמצעית… קומפלקס אתרים, בעולם פנימי שהוא מנסה לברוא – הקניון עצמו, סגור יחסית ומנותק חזותית מן הסביבה, הפיתויים שמפזרת הכיכר, כמו לוחות השחמט והששבש המשובצים בשולחנות של פינות הישיבה, הצורה השבלולית המתכנסת פנימה לא פחות משהיא יוצאת החוצה, בתי הקפה שפניהם לכיכר ולא לים – מרחיק עוד יותר מן הים. אין ספק: הכיכר תוכננה מתוך מחשבה עמוקה על הים, מתוך כוונה להוסיף מורכבות לחוויה שלו, להפוך את קליטתו לתהליך מתמשך, לא להניח למתקרבים אליו לקפוץ מיד אל תוך המים. אבל הניסיון הזה נכשל. כאן תמיד קופצים ראש, גם למים רדודים".
אני קורא את הטקסט הזה כחוויה כמעט אירוטית; מעין 'משחק מקדים' שהכיכר מנהלת איתנו, ההולכים בה, מול הים הקרוב כל כך אך בו-זמנית מנותק ממנה (ניתוק שהפך לכתב אישום נגדה). היא משהה את המבט, מסתירה ומפתה, עד שאי אפשר עוד: בסופו של דבר, כשמגיעים אל קצה המדרגות, נחשף הים – בפריים שגם אם ראיתי אותו כבר מאות פעמים, הוא תמיד עוצר נשימה, מכה בי כמו בפעם הראשונה. מתוך הכישלון המפואר של הכיכר – מן המרחב הטעון שבין הפנטזיה האדריכלית למציאות הישראלית – ומהחיבור הרגשי שלי נולד המיצב "אלפי שקיעות", המוצג בתערוכה.
המיצב מורכב מגרם המדרגות האיקוני של הכיכר שנפרש על פני קיר שלם. מעשרות שקיעות אבודות שאספתי מהרשת, אותן צילמו אנשים בכיכר ובחוף גורדון שלמרגלותיה. מידי האוחזת דימוי גזור של ה"פטרייה"- אותו אלמנט אדריכלי המזוהה כל כך עם המקום (שעיריית תל אביב הרסה בשנת 2017 מבלי למצמץ) ומשמיכה שיצרתי מרצפת הכיכר איתה אני מתכסה. ספק ישן, ספק קבור, ספק מעלה עצמי קורבן על המזבח העירוני. ההתאבלות שלי על כיכר אתרים היא פעולה חיה: ניסיון להפעיל את האתר מחדש כמרחב על־זמני של מחיקה, הוספה ושיבוש. רקוויאם לכיכר אתרים, אם תרצו.
—
דיוי בראל הוא אמן הפועל במדיום הצילום: מצלם, מפרק ומרכיב מחדש עולמות בלתי אפשריים לכדי עבודות קולאז', מיצב ווידיאו.דיוי בראל מציג בימים אלו בתערוכה ״אינטרקטום״ יחד עם ניב גפני בגלריה מוסררה.בראל הוא חבר 'אינדי – גלריה שיתופית לצילום' משנת 2015. בשנת 2006 הקים את בית הספר העצמאי לצילום "צילום בעם" ומאז הוא מנהל אותו. חי ועובד בתל אביב-יפו.