בראש שלנו יהודים לא מקושרים עם ספורט, או לפחות לא עם הצלחות ספורטיביות. הרי יש את הבדיחה הזאת מסרט הקאלט האייטיזי "טיסה נעימה", בה אחת הדמויות מבקשת משהו קליל לקרוא, ומקבלת עלון של שני עמודים שכותרתו: "ספורטאים יהודים מצטיינים". אחד הדברים שאנחנו פוגשים במוזיאון הספורט היהודי העולמי הוא דווקא המבט המפתיע של המבוגרים, שלא מאמינים כמה ספורטאים יהודים וישראלים דווקא הצטיינו ומצטיינים בספורט לאורך ההיסטוריה. ואז הם שואלים: "אז למה בעצם סיפרו לנו שהיהודים לא טובים בספורט?".
>>

אצל הילדים ובני הנוער מתרחש משהו אחר. הם גדלו לכך שספורטאים ישראלים הם דווקא מצליחים, שמדליה אולימפית היא משהו שלא צריך לחכות לו כל החיים אלא מתרחש בכל אולימפיאדה. שלא נדבר על דני אבדיה, שמבחינתם הוא כוכב כמו שאר הכוכבים שהם מעריצים. הרבה אנשים מרימים גבה כשהם שומעים שמוזיאון הספורט היהודי העולמי נמצא בישראל, אבל איזה בית אחר טבעי יותר יש לעניין הזה? בשנים האחרונות הפך המוזיאון לכזה המציג תערוכות מקומיות, אבל גם כאלה בין לאומיות, ולמעשה חשף שאת הסיפור היהודי, אפשר לספר גם דרך הספורט.

מוזאונים שעוסקים בספורט יש רבים בעולם, במיוחד בארצות הברית, אבל רק אחד מרכז תחתיו את כל ההיסטוריה של הספורט היהודי. וכן, היה ספורט יהודי הישגי, מצליח ושובר שיאים גם בצפון אפריקה ובצפון אמריקה, בדרום אפריקה ובמזרחה של אירופה. בכל מקום בו היו יהודים, היה גם ספורט – כי בסופו של דבר, לא תמיד כל הדלתות היו פתוחות בפני יהודי העולם, וספורט היה המקום היחיד שבו הם קיבלו צ'אנס שווה: גברים ונשים.

בחודש האחרון ביקרו במוזיאון ספורטאים וספורטאיות שהתארחו במכביה. פתאם כל מה שסיפרו להם על זה שיהודים לא ממש טובים בספורט, התגלה כלא נכון, כמיתוס. אלופים אולימפיים, אלופי עולם, אלופי אירופה, אלופי המדינה. יהודים תמיד היו שם. לשאלה 'איך יכול להיות שישראל לא עלתה למונדיאל?', לא הייתה לי תשובה. לאף אחד בעצם אין. אבל פתאם לראות את המוזיאון מהעיניים של הדבר הזה שנקרא תיירים, דבר שלא רואים פה כמעט בשלוש השנים האחרונות, סיפר לי, כאוצר המוזיאון, סיפור שונה לגמרי.

הכניסה של הספורט לעולם המוזאלי בישראל, היא מהלך שאמנם מתרחש בצורה איטית אבל בהחלט קורה. באוניברסיטאות השונות, בבצלאל ובשנקר, הדור הצעיר של היוצרים הישראלים מזהה היטב את הפוטנציאל הגלום בשדה הספורטיבי: בין אם מדובר בעיצוב תלבושות, כרזות שקשורות בספורט, אביזרי עידוד וכמובן, איך לא, כדורי המשחק. הארכיון של המוזיאון רחב הידיים ועמוס בפרטים היסטוריים שנמצאים רק בו.

בזכות כך, הוא מושך אליו חוקרים מכל העולם, נוכח פריחת "ההיסטוריה של בתי הקפה" – אותו ז'אנר בחקר ההיסטוריה שטוען ובצדק שאפשר ללמוד על ההיסטוריה של האנושות דרך בתי הקפה ומגרשי הספורט, לא פחות מאשר ממלחמות או הסכמי השלום. הרצון הוא להפוך את המוזיאון גם למכון מחקר היסטורי של הספורט היהודי. הביקורים של נציגים מקבוצת בורוסיה דורטמונד, קבוצות NBA שונות ונציגים של ליגות ספורט מקצועניות מרחבי העולם הוכיחו את הצורך העז במחקר שכזה עבור הקבוצות עצמן, כדי שילמדו את השורשים שלהן.

מהזווית הישראלית, תמיד נחמד לשוחח עם תלמידי בית הספר המגיעים למוזיאון וכשהם רואים את הגלשן העצום של הגולש גל פרידמן, עליו דהר כל הדרך לניצחון ולמדליית הזהב הראשונה של ישראל במשחקי אתונה 2004, הם תמיד שואלים את המדריכים במוזיאון: "מה, הייתם בחיים כשזה קרה?". עבורם, כאמור, המסע בין המדליות האולימפיות כחול לבן הוא עניין של מה בכך. הם גדלים במציאות שכמעט בכל משחקים אולימפיים המשלחת שלנו חוזרת עם מדליות, ולכן המדליה הזאת של גל פרידמן נראית להם פרה-היסטוריה. על מדליות משנים קודמות יותר הם אפילו לא שמעו. אבל האתוס שנבנה אצלם הוא לא של ישראל הגרועה בספורט, אלא כזאת שדווקא לא רעה בו. טוב, אולי חוץ מכדורגל.
עדי רובינשטיין הוא אוצר מוזיאון הספורט היהודי העולמי ע"ש איריס סמית בכפר המכבייה. המוזיאון מציע בלאורך חודש אוגוסט כרטיס כניסה משולב עם מועדון הספורט כפר המכבייה ב-120 ש"ח בלבד.פרטים מלאים באתר

• טור דעה
• ספורט
• היהודים
• יהדות