יש לי בעיה עם המילה פרינג׳. אני משתמש בה, כמובן. כולנו משתמשים בה. היא מופיעה במסמכים רשמיים, בתקנות תמיכה, בביקורות תיאטרון וגם בכותרת של פרסי קיפוד הזהב. אבל בכל פעם שאני אומר אותה אני מרגיש צורך להתנצל. פרינג׳ פירושו שוליים. המושג הזה מניח שיש מרכז, ושבשוליו מתקיימת עשייה שמוגדרת ביחס לאותו מרכז. כאילו יש תיאטרון אמיתי, מרכזי, ולצידו תיאטרון אחר, קטן יותר, שולי אפילו. אני מתנגד להנחה הזאת.
>> מידברן 2026: יצירתיות מתפרצת, שקשוקה טרייה וספוטניק בלתי נשכח

השדה העצמאי והשדה הרפרטוארי אינם שתי גרסאות של אותו הדבר. הם פועלים ככוחות שונים באותו שדה תרבותי, עם מטרות, יכולות ושאיפות אסתטיות ופוליטיות שונות. שניהם חשובים, הם יכולים ללמוד זה מזה ולשתף פעולה, אבל השדה העצמאי לא מצוי בשוליו של המרכז, תפקידו לא לשמש חממה של יוצרים עבורו או לשאוף להפוך לגרסה מוקטנת שלו. יש לו תפקידים אחרים לגמרי.

ליצירה העצמאית יש חירות גדולה הנובעת מעצמאותה המוסדית, חירות שאינה רק זכות אלא גם חובה: לבחון צורות דרמטורגיות חדשות, להציע אופני מפגש אחרים בין יצירה לקהל, לאתגר את ההפרדות בין תחומי האומנות, לתת נראות לקולות מושתקים, להיות עוקצנית, פוליטית, אקטיביסטית, אינטימית, חצופה ולעיתים אפילו בלתי נסבלת. לשאול לא רק מה מציגים על הבמה, אלא מהי בכלל במה, מי רשאי לעמוד עליה, האם הקהל מוכרח לשבת, האם חייב להיות טקסט, והאם מה שאנחנו עושים הוא בכלל תיאטרון.

במשך יותר משני עשורים תיאטרון תמונע הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם השאלות האלה מקבלות ביטוי ממשי, דרך עבודה יומיומית של אומניות, במאים, שחקניות, רקדנים, כוריאוגרפיות, מוזיקאים, כותבות, אנשי אומנות פלסטית, וגם כאלה שלא מגדירות את עצמן – שחולקים חללים, רעיונות ולעיתים גם קהל. מקום שבו ההפרדה בין תיאטרון למחול, בין הופעה למיצב, בין מוזיקה לפרפורמנס ובין פעולה אומנותית לפעולה פוליטית נעשית פחות ופחות ברורה. זה גם מקום שבו המרחק בין היוצרים לקהל קטן במיוחד, ושבו המפגש לא מסתיים בהכרח כשהאורות באולם נדלקים.

פסטיבל תמונע הוא אולי הביטוי המרוכז ביותר של התפיסה הזאת, והשנה אני גאה במיוחד בתוכנית שאצרנו. ניב שינפלד ואורן לאור, מהיוצרים הבכירים והמעוטרים במחול הישראלי, יפתחו את הפסטיבל בבכורה של "קלאב לאב", דואט טכנו על ללכת לאיבוד במוזיקה ולמצוא זה את זה מחדש. אנאבל דביר, מהכוריאוגרפיות הבולטות של השנים האחרונות, תעלה את "גוף-תקליט", תזמורת אנושית שבה המוזיקה עוברת לקדמת הבמה והרקדנים דווקא אל הבק-סטייג'.

אנחנו גם גאים במיוחד לתת במה לדור הבא של היצירה העצמאית. במהלך השנה יצאנו לבתי הספר לתיאטרון ולמחול, צפינו בעשרות עבודות ובחרנו את היוצרים והיוצרות שהכי סקרנו והלהיבו אותנו. הם יציגו בשלוש מסגרות: "כרגע", ארבע יצירות חדשות ופרועות של בוגרים טריים; "קצרים במחול", ארבע עבודות באוצרות שינפלד ולאור; ו"הצגת בכורה", שלוש יצירות מקוריות של בוגרי מסלול הבימוי בסמינר הקיבוצים. וגם "אותיות חיות" של ענבל נצר, חגיגה מוזיקלית חכמה, מצחיקה ומרגשת, עם להקה גדולה ומוזיקה נפלאה, לילדים ולגדולים שלהם.

ובין הקצוות האלה מתקיים עולם שלם של יצירות שמסרבות להישאר בתוך גבולות המדיום. ב"הלב החושב", שאצרה נטע שפיגלמן, שמונה יוצרות מתחומי אומנות שונים, בהן מיטל רז ועידית מינצר, יוצרות שמונה יומני מופע אישיים בעקבות יומניה של אתי הילסום; ב"ניצבים" של יהונתן רון, שהוצג גם בפסטיבל ישראל, ארבעה שחקנים משחקים במוות ביצירה חכמה ומרגשת המשלבת תיאטרון, וידאו ופרפורמנס; וב"נקודה קו שטח" אמיר פרג׳ון, אמיר רייכר ותומר דקל נעים בין מחקר אנתרופולוגי, תיאטרון ואקטיביזם במופע על אנשי המאחזים ששם ועלינו שעדיין כאן. הפוליטי פוגש את הפיוטי גם ב"שפת אם" של ירדן גלבוע, שבה יחסי אם ובת הופכים לשאלה על היחסים שלנו עם המולדת, וב"במובן פסיכופיזי" של הכוריאוגרף מור שני ויאיר ורדי, מופע־סדנה השתתפותי על הגוף הפרטי וגוף המדינה.

ולמי שמחפש אקטיביזם בלי כפפות, יהיה גם SABOTAGE: Drag Against the Machine, ערב דראג רדיקלי ומגייס תרומות של "תרבות של סולידריות". אפילו המעבר המתקרב של תמונע הופך לפעולה אומנותית וחברתית ב"דמיינו תיאטרון", תערוכה שבה אומני כנפיים מדמיינים את ארבע הבמות של הבית החדש. אני מסתכל על התוכנית הזאת ומתרגש: מהמפגש בין דורות, בין שפות אומנותיות, בין אסתטיקה לפוליטיקה, ובין יצירות שיודעות בדיוק מה הן לבין כאלה שמעדיפות לא להגדיר את עצמן. לא תמיד יש ביניהן מכנה משותף, וטוב שכך.

השנה יש לכל זה משמעות נוספת. אנחנו עומדים לעזוב את הבית שלנו בשונצינו ולעבור לצד השני של איילון. כמה מאות מטרים, אבל שינוי גדול עבור מקום שהזהות שלו נבנתה במשך שנים בין אותם קירות. אני מקווה שהמעבר ישנה אותנו, יפתח אפשרויות חדשות ויאפשר לנו לחשוב מחדש על מה שאנחנו עושים. ואני מקווה גם שהוא לא ישנה אותנו בכלל. שנדע לקחת איתנו את הסקרנות, את חוסר הנחת, את הנכונות להסתכן ולהיכשל ואת האמונה בכוחם של מפגשים בלתי צפויים. את הקירות נשאיר מאחור. את מה שנספג בהם נצטרך ללמוד לקחת איתנו. אנחנו על זה.

אבל לפני כל זה, יש לנו עוד פסטיבל אחד בשונצינו, אולי האחרון. וכמו בכל שנה, גם הפעם אני מתכוון להכין יין חם בבר. זו כבר הפכה למין מסורת פרטית שלי בפסטיבל, ואני אוהב לחשוב שגם היא חלק ממה שתיאטרון עצמאי יכול וצריך להיות. כי תיאטרון הוא לא רק מה שקורה על הבמה, אלא גם מה שקורה לפניה ואחריה. המפגש הבלתי אמצעי בין אומנים לקהל, השיחות שמתפתחות סביב כוס יין, הוויכוחים על מה שראינו, התחושה שזה לא רק מקום שבאים לצפות בו במופע, אלא מקום שאפשר להרגיש בו בבית.

אז בואו. תבחרו מופע שמסקרן אתכם, ואולי גם אחד שאין לכם מושג מה הולך לקרות בו. תעברו בין האולמות, תתאהבו, תתעצבנו, תופתעו, ואחר כך תישארו לשתות איתי ועם היוצרים כוס יין חם. כי במשך חמישה ימים, בשונצינו, לא צריך לחפש את המרכז של היצירה העצמאית. הוא ממש כאן.
ארז מעיין שלו הוא המנהל האמנותי של פסטיבל תמונע, שיתקיים בין ה-24.11 ל-28.11 בתיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• תיאטרון תמונע
• תיאטרון פרינג'