בהרגשה שלנו, לא משנה כמה הציפיות נמוכות, האכזבה גדולה. כל כמה חודשים מתחיל אירוע שבו מסבירים לנו את חשיבות הרגע, וחוסר החשיבות שלנו בתוכו. מה לעשות עכשיו? לצאת למרפסת למחוא כפיים לרופאים? להיכנס למקלט תת קרקעי? נעשה מה שתגידו רק כדי לא להיות אלה שחוטפים טילים, ואז כועסים עליהם שלא נצמדו להנחיות. סליחה על המרירות, פשוט מסתבר שאנחנו אלה שצריכים לתת תשובות לגבי למה הופעה מבוטלת. כמובן שנישא בעלויות ובאחריות.

אנחנו מנסים להבין, כי כולם ידעו מראש על המלחמה הזאת, כולל שר התרבות היקר שלנו. תגיד, כמה אתה מעורב בניהול הלחימה? כמה חימושים הטלת היום, אדוני? מה התרומה שלך לאסטרטגיית המלחמה? צדיק, הצטלמת עם גנרלים היום? אנחנו, משום מה, חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. נאיביים שכמונו. תן להאחז במשהו מיקי – הופעות בקפסולות של 100 איש, בסבבים, משהו. הופעות במקלט, פרויקטים, יוזמות, שולחן עגול או לוח מחיק עם שמש אסוציאציות. משהו. מייל בתפוצה, "זוכרים אתכם ועובדים על תוכנית". לא, קיבלנו רק שלוש כ״פים – כלום כלום וכלום.

בשנתיים וחצי האחרונות עשינו מאות ימי מילואים, הופענו בהתנדבות באירועי זיכרון ויוזמות לפוסט טראומתיים, הלכנו לאזכרות ולוויות ויודעים מה – לא רוצים לנופף בקורות חיים שלנו כדי לקבל אמפתיה, או אישור לזה שמגיע לנו משהו. לא רוצים מענקים וכסף קטן שגורם לנו להרגיש כמו קבצנים. לא רוצים למלא טפסים מיותרים, ולדבר עם נציגים שיסבירו למה לנו ספציפית לא מגיע. רוצים תשובות.

עזבו הכל – רוצים לדעת שיש מישהו שמנסה, רק מנסה לעשות את העבודה שלו. מנסה למצוא פתרונות. זה בסדר אם אין, מספיק לי שתראו לנו שמנסים למצוא. אבל הרמה כל כך נמוכה, שמספיק לראות את כבוד השר מצטלם מדליק אבוקה בחליפה, בלי להבין את האנטי שהוא מייצר אצל מדליקי אבוקות. איך תביא פיתרון אם אין לך מושג מה הבעיה? אם הגעתם עד לכאן, אז כנראה שגם לכם זה הגיע עד כאן. אין פואנטה, אין בארבי, אין ייאוש בעולם כלל.