מהפיכת ה-MeToo כאן כדי להישאר, והשלב הבא הוא התיקון והסליחה

בהצגה ״בהסכמה״ מאת נינה ריין (אותה אני מביימת בימים אלה בסטודיו מיסודו של יורם לוינשטיין) מטיחה האישה הנפגעת קיטי בבעלה אד ש״מעולם לא ביקשת ממני סליחה, כי מבחינתך לבקש סליחה זה להודות באשמה״. המחזה נכתב ממש בתחילת סערת המיטו, ועוסק בתרבות האונס ובקצר התקשורתי המתמשך בין נשים וגברים. לקראת יום האישה הבינלאומי 2023 אני שואלת את עצמי ואותנו – האם אנחנו מסוגלים ומסוגלות לסלוח?

מהפיכת המיטו כאן כדי להישאר. אפילו אם לעיתים נראה שחשוך פה יותר מתמיד, שהייצוג הנשי בכנסת בשפלו, שבארה״ב מחוקקים חוקים שפוגעים בנשים ובזכות הבחירה להפלה, שבאיראן נשים יוצאות לרחובות בהמוניהן ומפגינות נגד חוסר צדק – יש גם הרבה אור. עצם העובדה שאנחנו מזהים את המהלכים האלה כפוגעניים, מוחות ומוחים כנגדן, מדברים ומדברות על האירועים האלה, זו כבר התקדמות עצומה.

כחברה בפורום יוצרות התיאטרון הפועל למען שוויון מגדרי, אני רואה שינויים עצומים שאך לפני כמה שנים נראו בלתי אפשריים. הרמנו זו השנה השנייה את הכנס השנתי למען שוויון מגדרי בתיאטרון, בשיתוף צמוד עם עיריית תל אביב, ובו התחייבו מנהלי התיאטראות בעיר להוביל לייצוג שווה של במאיות ומחזאיות כבר בעונה הקרובה. בעיריית תל אביב תוכנית ״עיר שווה״ תדאג שתוך מספר שנים השוויון המגדרי הזה יהיה לא רק בתחום התרבות, אלא גם בתחומי חברה, קהילה וממשל. ממש בכל תחומי החיים. גם אם יש צעדים אחורה, הלוחות הטקטוניים כבר זזו, והמהפיכה לא הולכת לשום מקום.

ההצגה "בהסכמה". צילום: רדי רובינשטיין

השלב הבא של המהפיכה, אם כך, הוא התיקון והסליחה. כדי להביא לתיקון צריך קודם כל להכיר בעוולות, להוציא החוצה את הכעס והתסכול הגואים ולתת להם מקום. להקשיב לנשים וגברים אמיצות ואמיצים ששברו שנים על גבי שנים של שתיקה סביב פגיעה וניצול, וכעת הכריחו אותנו לפקוח עיניים ולראות את מה שהיה סביבנו תמיד. זה הכרחי, זה נחוץ, וזה כואב. בשלב הבא נצטרך לפעול לצעד הקשה יותר – ריפוי. ולשם כך צריכים להתכנס כל הצדדים הרלוונטיים, נשים וגברים, כדי שמה שהיה לא ישוב עוד.

כלי השיימינג ששירת אותנו עד כה, בתקשורת וברשתות החברתיות, הוכיח את עצמו כמוגבל מאוד. ״כלי כימותרפי״ קראה לו חברתי הבימאית איה קפלן. כמה שנים אחרי תחילת המהפיכה כולנו מבינות ומבינים שכדי לעשות שינוי עמוק ושורשי צריך קודם כל להשקיע בחינוך, לעורר מודעות, לדרוש שכל מרחבי העבודה והמחייה שלנו יהיו מוגנים ובטוחים עבור נשים וגברים כאחד. מוגנים במובן הרחב – לא רק מפני פגיעה מינית, אלא גם מהשפלה, התעמרות, ואפליה על שלל צורותיהם. אנחנו מוכרחים לא רק לתמוך בנפגעות והנפגעים לאחר מעשה, אלא למנוע באופן אקטיבי מהפוגעים לפגוע לפני שמתרחשת הפגיעה. זו משימת חיים, אבל היא אפשרית. אין לנו את הפריבילגיה לחלום על פחות מזה.

זה הזמן לחשוב קדימה. ההצגה "בהסכמה". צילום: רדי רובינשטיין

ביום האישה הבינלאומי 2024 (שיצויין ביום רביעי הקרוב) אני רוצה לסלוח. לסלוח לעצמי על הפעמים בהם לא זעקתי נגד, אפילו שידעתי והרגשתי שמשהו לא בסדר. לסלוח לדור הקודם, לאמהות שלנו שהגנו עלינו בדרכן שלהן כשאמרו ״את צריכה לשמור על עצמך״, כי הן לא האמינו שאפשר יותר מזה. לסלוח לאבות שלנו שלא שמו לב שהם נותנים יד לאפליית נשים כל עוד הם לא מקדמים אותן באופן מודע. אני רוצה אפילו לסלוח לפוגעים. לא לפטור אותם מאחריות, אלא לסלוח להם כדי שנוכל לעבור הלאה. כדי להפסיק לשאול ״איך להעניש״ ולהתחיל לשאול ״איך לעזור״. נתראה בשלב הבא של המהפיכה.

אילאיל סמל היא במאית ויוצרת תיאטרון, ההצגה ״בהסכמה״ בבימויה, החל מה-4 במרץ בסטודיו מיסודו של יורם לוינשטיין. לפרטים וכרטיסים