אנחנו שלוש נשים שעושות מוזיקה כבר הרבה שנים, אבל משום מה רק עכשיו נהיינו להקה. אולי היינו צריכות להגיע לרגע הזה בחיים שבו מבינים שאם לא נעשה את זה עכשיו, הפעם הבאה כבר תהיה במועדון עם קלפי הברידג׳. THE MOTHERS התחילה, כמו הרבה דברים חשובים, דווקא ביום קצת ירוד. שרון הייתה אצל שירי באולפן בתל אביב, ובאיזשהו שלב אמרה לה: ״ואת בכלל ויתרת״. היא אמנם לא התכוונה רק ללהקה, אבל זה נחת בדיוק במקום הנכון. שירי הסתכלה עליה ואמרה: ״מה פתאום!״ ובאותו רגע התקשרה לנעה. לא נפגשנו שלושתנו המון זמן. קבענו להיפגש, ומאז אנחנו לא ממש מפסיקות להיפגש. אנחנו נפגשות באולפן של שירי בתל אביב, ולפעמים אפילו עושות שם מוזיקה.
>> אל תחפש רחוק: אלבום חדש אחרי 15 שנה לברי סחרוף

כי לפני המוזיקה יש דיבורים. הרבה דיבורים. למעשה, אם מישהו היה מודד את היחס בין זמן דיבור לזמן נגינה בחודשים הראשונים של הלהקה, לא בטוח שהיינו יוצאות מזה טוב. שירי טוענת שהיא באה ממסורת עתיקה של פטפוט ושגם בחזרות של איזבו היו שעות של דיבורים עם כמה רגעים של נגינה. שרון טוענת שיש מישהי בלהקה – שהיא כמובן לא תנקוב בשמה – שפשוט לוקח לה זמן בעולם. ונעה, שפעם הייתה יוצאת מתוסכלת מפגישות כאלה, דווקא חושבת שהיום הדיבורים הם כבר חלק מהיצירה.

ובאמת, עם הזמן משהו השתנה. אנחנו פחות מחכות שהדיבור ייגמר כדי להתחיל ליצור. אנחנו מבינות שגם כל מה שקורה מסביב הוא החומר: הילדים, הבית, העבודה, הגוף, האמונה, הפחדים, מה זה להיות אישה שעושה מוזיקה עכשיו לעומת האישה שעשתה מוזיקה לפני עשרים שנה. אנחנו מדברות ותוך כדי מתחיל שיר. אולי זו גם התשובה לשאלה למה הלהקה הזאת נולדה דווקא עכשיו.

כל אחת מאיתנו עברה דרך אחרת, אבל אצל שלושתנו האמונה נכנסה לחיים בשלב מסוים והפכה לחלק מהם. אצל שרון זה לא היה רגע אחד. היא אומרת ש"הקדוש ברוך הוא פשוט הסתנן לאט לאט", עד שהיא הייתה מוכנה לקבל אותו. אבל אם היא חייבת לבחור רגע, היא חוזרת לגיל עשר, כששרה ב״לה בוהם״. בתוך המקהלה היא הרגישה פתאום שהקול הפרטי שלה נעלם לתוך הקולות של כולם ושהם הופכים לאחד. בדיעבד, היא מזהה שם את הפעם הראשונה שבה הרגישה מציאות של משהו גדול ממנה.

אצל שירי זה התחיל דווקא עם לא מעט התנגדות וחששות. היא התחילה ללמוד את פנימיות התורה, למדה עוד ועוד, התאהבה, ובאיזשהו שלב הרגישה שהיא צריכה כלי ממשי שאליו אפשר לשפוך את כל הלימוד הזה. המצוות הפכו לכלי הזה. ואצל נעה, באופן מאוד מתאים למוזיקאית, זה התחיל בכלל בשיעור הרמוניה ופוליפוניה אצל אילן מוכיח ברימון. היא הסתכלה על האוברטונים שיש בכל צליל וחשבה שזה דומה לספירות. אבל רק מאוחר יותר, כשאבא שלה עבר ניתוח לב, היא התחילה להתייחס ברצינות לנוכחות של הקב״ה בחיים שלה ולהתפלל.

האמונה גם השפיעה על הדרך שבה כל אחת מאיתנו המשיכה לעשות מוזיקה. ובמקרה של נעה, היא חלק מאוד ממשי מהסיבה לכך שדווקא עכשיו הלהקה הזאת יכולה לקרות. במשך שנים, מבחינתה, שירה נשית בפני גברים הייתה גבול הלכתי שהפך את האפשרות להיות חלק מהרכב כזה למסובכת יותר. היום, כשהמוזיקה יוצאת לעולם דרך פלטפורמות דיגיטליות, היא יכולה להבהיר מראש שמדובר בשירה של נשים, כך שמי שנוהג שלא לשמוע שירת נשים יכול לבחור שלא להאזין. מבחינת נעה, האפשרות הזאת פתחה משהו שהיה בעבר הרבה יותר מוגבל. היא ראתה בזה כמעט סימן: הנה, נפתח פתח שמאפשר להביא שוב את הכישרון ואת המוזיקה לעולם בלי לוותר על הדרך שבחרה לחיות בה.

ובתוך כל זה אנחנו גם אימהות. כלומר, החיים עצמם לא בדיוק עוצרים כדי שלהקה תוכל לקרות. הבוקר של שרון מתחיל עם חמישה ילדים ועם מערכת חינוך שקצה בה עוד כשהייתה תלמידה בעצמה. אם מתאפשר לה, היא חוזרת לישון וקוראת לזה נחמת טיפשים. שירי יכולה למצוא את עצמה בבוקר מגלגלת בעיניים עצומות סושי או דפי אורז לילדה שמסרבת לקחת סנדוויץ׳ לבית הספר, אחר כך מתפללת ולומדת, עובדת בבית ההפקות המוזיקלי שלה, מבשלת, ממשיכה לעבוד – ובימים המוצלחים במיוחד שרון ונעה מגיעות לאולפן. נעה מתחילה בתפילה, חת״ת, חמישה תרגילים טיבטיים ופייס יוגה, ומשם נכנסת למרתון של עבודה ובית. היא אוהבת להיות עסוקה. זה מרים אותה.

ובתוך כל הרעש הזה צריך למצוא מחדש את המקום שבו אף אחד לא צריך מאיתנו שום דבר. אצל שרון זה יכול להיות קוקטייל ובינג׳ עד השעות הקטנות. שירי אוהבת פשוט לבהות. יש לה גם היסטוריה תל אביבית שלמה של בהייה בעצים: מאז גיל 16 היא גרה בעשר דירות בעיר, ובכל אחת מהן היה חייב להיות עץ בחלון או במרפסת. היא זוכרת כל עץ ואת הפרידה ממנו. שרון, שגרה בתל אביב מגיל תשע עד 28 ועברה כל כך הרבה דירות שאין לה מספיק אצבעות בגוף לספור אותן, זוכרת בעיקר שני דברים שהיו משותפים לכולן: הן היו מספיק זולות כדי שהיא תוכל להרשות לעצמה לגור בהן, והיו להן תקרות גבוהות. נעה עברה שש דירות בעיר, ובאחת מהן, במקרה, שירי ורן גרו כמה שנים לפניה.

ואולי הדבר הזה מסביר משהו עלינו. הסתובבנו כל השנים באותה עיר, באותם עולמות, לפעמים אפילו באותן דירות, עשינו מוזיקה, הקמנו משפחות, השתנינו, חזרנו בתשובה בדרכים שונות, התרחקנו והתקרבנו – ורק עכשיו שלושת הקווים האלה נפגשו. קבוצת הווטסאפ שלנו נראית בהתאם. בעצם, יש כמה קבוצות. המרכזית, לפי שרון, נראית כמו הבית שלה: בלגן תמידי של סרטונים, הגיגים, השראות ודברים שאנחנו כותבות כדי שלא נשכח ואז שוכחות שכתבנו. שירי משוכנעת שזו אחת הקבוצות החיוביות בווטסאפ. נעה בעיקר מנסה להבין מה קורה ומשלימה פערים.

אבל משהו בתוך הבלגן הזה עובד. אולי כי בגיל הזה כבר פחות מעניין אותנו לחכות לרגע המושלם. אנחנו לא שלוש בנות עשרים שמקימות להקה וחושבות מה יהיה איתן כשיהיו גדולות. אנחנו כבר גדולות. יש ילדים, עבודות, אמונה, פחדים, הרגלים, טיפולים, תפילות, סושי בשבע בבוקר, פילאטיס, פייס יוגה והרבה מאוד הודעות שלא נקראו. ובתוך כל זה יש גם שלוש נשים שרוצות לעשות מוזיקה יחד. אז כנראה שעכשיו. כי אם לא עכשיו, זה ברידג׳ במועדון.