וגם אתה עכשיו בהודו: הפיתה שפתחה לנו את הצ'אקרות

לא, אחשלי, לא הייתי בהודו. סורי, מעולם לא התחברתי לאטיטיוד של הודו, שהרי אם הייתי רוצה לחיות בתת-תנאים הייתי חותם קבע ונשאר בעזה. את הטיול של אחרי הצבא העדפתי לבלות במסע בין מזללות בארה"ב, הרחק מכל נהר גופות, מקום שבו הפרות הקדושות היחידות שפגשתי הגיעו בין שני חצאי לחמניה. הגישה הזו, לצד חוסר חיבה לאוכל מבושל, הרחיקה אותי גם ממטעמי המזרח המפורסמים גם בישראל. האם הפסדתי כשוויתרתי על העולם הקולינרי העשיר הזה? לא יודע. בכנות, בכל פעם שהיתה לי הזדמנות לאכול אוכל הודי אסלי (ולא וריאציות סטייל מסעדות יוקרה) ויתרתי על התענוג מפאת חוסר חשק מוחלט. בקיצור, אוכל הודי מעולם לא משך אותי.

אל תספרו לרופא שלי, אבל הדרך לקיבתי עוברת דרך הלב של אוכל הרחוב הישראלי – הפיתה. בחיי, הייתי אוכל את אמא שלי אם היו מגישים לי אותה בפיתה, כך שברגע ששמעתי על פתיחתה של טיקה פיקה אי בין הסגרים היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שאדגום סוף סוף אוכל הודי, או לפחות וריאציה ארץ-ישראלית שלו. טיקה פיקה (שתכלס אני לא מבין למה לא נקראה טיקה פיתה) היא יציר כלאיים מבית מסעדת טנדורי שבנו פיתה על בסיס עוף, דג, תבשיל בשר טחון, רצועות טופו, כופתאות תפו"א או קלמארי מטגן, ולמרות שאני כבר עכשיו שומע את טהרני הודו צועקים שלא תהיה לי את החוויה של הודו ושאני חייב להתמקח עם המוכרים בפושקאר, עבורי לנסות את הודו בפיתה יהיה הכי קרוב שאתקרב לניחוחות המזרח.

הדבר הראשון שהפתיע אותי היה דווקא הדבר הכי מוכר בארוחה, הצ'יפס. לא יודע, אולי כי אני לא מחבר טעם של צ'יפס להודו, אבל הפער הסתדר ברגע שטעמתי את שפע הרטבים שהגיעו למטבל. אשקר לכם אם אגיד שהצלחתי לזהות כל רוטב ורוטב, כנראה כי לא התמקחתי מספיק בפושקאר, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל בלטו לטובה. כן הצלחתי לזהות בקלות את טעמי הנענע-כוסברה המרעננים של הרוטב הירוק, שבבירור יועד לפיתות אבל תפקד כמטבל נהדר גם עבור הצ'יפס. היה גם רוטב חריף במיוחד שתזהו בקלות לפי גרעיני הצ'ילי והצבע של עין השטן, רוטב צהבהב מיונזי עם כמון ורוטב טיקה, הוא רוטב הבית, על בסיס רוטב עגבניות מתקתק ופיקנטי. הרטבים האלו רמזו על הבאות: טעמים עמקים, מתובלים בטירוף, פיקנטיים עד חרפרפים וחסרי מורא. זה לא רע.

בתולי הודו, זאת ההזדמנות הגדולה שלכם. טיקה פיקה (צילום: אסף קרלה)

הפיתות עצמן הורכבו על בסיס אותם חומרים, כשרק המנה המרכזית והרוטב המוביל משתנים. הזמנתי קבב טיקה (פיתה עם בשר טחון מתובל על גריל פחמים עם טחינה, חסה, בצל סגול, עגבנייה, רוטב חריך וצ'אטני נענע כוסברה. הא! ידעתי!. 40 ש"ח, 56 ש"ח כולל צ'יפס ושתיה), ואת הדג טיקה (עם נתחי דג ללא עצמות על הגריל במקום קבב ורוטב שום לימון במקום טחינה, גם 40 ש"ח). אחרי שהצלחתי להפסיק לטעום מהרטבים תקפתי את הפיתה הבשרית, שם חיכו לי ארבע רצועות קבב שסימני השיפוד עדיין ניכרו במרכזם, עומדים בתוך הפיתה במאונך, מתריסים לעברי בצבעם האדמדם-כתמתם. 

ובכן, אם אני מבין נכון מהפיתה, אוכל הודי זה פשוט בשר על האש עם מלא תבלינים, כשמתוכם בולט הכמון, הכורכום ובערך כל תבלין יבש שתצליחו למצוא בארון. זה לא רע בהכרח, אבל די אינטנסיבי, לפחות עבור בתול הודו שכמותי, מה גם שחריפות קטנה שהזכירה ברמתה מרגז קליל הסיחה את הדעת במעט מטעם הגריל הבשרי. עם זאת, מרגע ששפכתי משפע הרטבים על הפיתה, בכל שילוב אפשרי מבחינה מתמטית, היא קפצה כמה רמות. 

אחותה הדגית של הפיתה זכתה אפילו יותר – טעם הלימון-שום הוריד מעט מעומס התיבלון (למרות שגם שם הוא נכח) והשתלב באופן מושלם עם רוטב הטיקה והצ'אטני נענע-כוסברה, מה שהוליד מנה באמת מיוחדת בכל קטגוריה, כמנת דגים, מנת פיתה, מנה הודית ומנה בתל אביב. בסופו של יום, הפיתות בתל אביב הפכו לצפויות יחסית, ולא היה שום חידוש משמעותי מאז ימי ג'סמינו, אז משמח לראות שיש סוג פיתה שונה בעיר, עם מנעד טעמים אחר (ומלא תבלינים), שיכול לספק טעימה בפיתה גם למי שלא רוצה לצלול לעומק התרבות ההודית. קצת חבל שהיא יקרה יחסית לפיתה (40 שקל, בחייכם), אבל אני מניח שזה המחיר של גיוון.

טיקה פיקה, דיזנגוף 2 (מסעדת טנדורי), א'-ש' 10:00-15:40, 16:00-23:00, 03-6296185