"טקסס ברביקיו" לא מצליחה לשכנע להגר לאמריקה

אני חייב להתוודות שההיכרות שלי עם טקסס מסתכמת בהחלפת מטוס אחת בנמל התעופה של דאלאס ובגיס שגדל בפורט־וורת'. אני גם לא מתחבר למיתולוגיה של מערבונים ולעולם הדימויים ההרואי שלהם, ולכן קצת קשה לשחק עם הדמיון שלי כאשר מנסים לשווק לי מסעדת ברביקיו אותנטית. את טקסס ברביקיו, המסעדה שפתח טל פוגלמן ברמת החייל, אופף שובל של סיפורים על מעשנות מתוחכמות, גזרי עץ אלון מיובאים, מתכונים סודיים לרטבים ושיטות צלייה שכנראה הומצאו סביב מדורות בערבות טקסס על ידי גברים קשוחים ולא מגולחים שישבו לנוח מעמל יומם, לאחר ששדדו בנק, חטפו עלמת חן וקרקפו כמה אינדיאנים. חמוד, אבל עליי זה קצת מבוזבז.

התפאורה ממשיכה היטב את הנרטיב. אווירת דיינר אמריקאי, עם הרבה עץ, שילוט זוהר, תפריט מאיר עיניים על הקיר וכוסות פלסטיק. השירות חייכני וחברי, מאוד נעים אני חייב לומר, ואף שבמוצ"ש הנוכחות במסעדה דלילה, יש בה אווירה. בתפריט יש שמונה סוגי בשר ושבע תוספות, ואפשר להזמין אותם בקומבינציות שונות בצלחת או בלחמנייה והכל במחירים סבירים מאוד. יש גם כמה סלטים, אבל להזמין סלט במסעדת ברביקיו זה כמו להזמין ספייריבס במסעדה טבעונית. גילינו בהפתעה מסוימת שהחזיר נעדר מהיצע הבשרים, אבל ממילא זכרתי שאיש המרלבורו וחבריו נהגו לחצות את הריו־גרנדה עם עדר פרות ולא עדר חזירים, כך שמבחינתי זה בסדר גמור.

במהלך הערב טעמנו כנפי עוף, עוף על עצם, נקניקיית בקר, ספייריבס, שורטריבס ובריסקט. כל המנות מוגשות על גבי פלטות גדולות מכוסות בנייר ולמי שמתעקש יש על השולחן גם צלחות וסכו"ם, אבל נראה לי שגם בלי המדורה והנערה החטופה, הידיים הן כלי האכילה המומלץ. המגוון שדגמנו התחלק בין ממש טוב לממש רע וממש בינוני. כאלה היו שתי מנות העוף. הכנפיים היו טעימות למדי אבל עסיסיותן האופיינית אבדה בתהליך הצלייה, והעור, שיש לו פוטנציאל פריכות, היה רק נוקשה. כרע העוף "על העצם" הייתה שילוב משונה – לא מבושלת ומדממת ליד העצם, יבשה בשאר חלקיה. אי שם בין לבין היו שתיים־שלוש נגיסות שקלעו לדרגת הבישול הטובה ואפשרו הצצה למה שיכולה הייתה להיות מנה נהדרת.

מסעדת טקסס ברביקיו. צילום: יולי גורדינסקי

בנקניקיית הבקר מצאנו נחמה. המרקם שלה נעים והיא לא שמנונית מדי. היא ארומטית, יש בה חריפות קלה, אבל היא מותירה מקום גם לטעם הבשר. אחד היתרונות של ברביקיו בשיטת Low and Slow, כלומר צלייה של שעות רבות בחום נמוך, הוא שלא חייבים להשתמש בנתחים אציליים ויקרים, וגם נתחים פשוטים, עתירי עצמות ושומן, מניבים תוצאה שמאפשרת לאוהדי הברביקיו השרופים (או אולי יש לומר אוהדים צלויים?) להתפייט חופשי בסגנון "הבשר יוצא נימוח וממש נושר מעצמו מהעצמות". וכך אכן היה במנת הספייריבס, ללא ספק כוכבת הערב. כאן נכונה לנו במלואה החוויה הכיפית של תלישת סיבי בשר עסיסי וטעים מהעצם באצבעות שמנוניות וההנאה מטעם העשן העדין שחודר אליו במהלך השעות שבילה במעשנת. בשלב הזה כבר לא פסלתי אפילו טיול קמפינג בשמורת ביג בנד.

מה שהצליח בספייריבס נכשל לחלוטין בשורטריבס. לא נימוח, לא נושר ולא נעליים. קשה וצמוד לעצם כמו דבוק בדבק סנדלרים. אכזבה דומה ציפתה לנו גם עם הבריסקט, נתח חזה הפרה שאפילו קאובוי בור ועם הארץ כמוני יודע שהוא סמל טקסני גאה ונפוץ. הפרוסות שהגיעו אל שולחננו היו יבשות כמו מדבר צ'יוואווה.

[interaction id="5498047208b0f9895127d4d5"]

מהתוספות טעמנו קולסלו מתבקש, סלט תפוחי אדמה ומיונז, תפוח אדמה אפוי ומגוון ירקות צלויים שביקרו במעשנת. כולם ללא הברקות מיוחדות אבל באיכות ראויה. את הכל ליוו קוביות לחם תירס מצוין, שהיה לח ונימוח.

יש לציין שמבחינת הטעם רוב הבשרים שהוגשו לנו היו טובים. ניכר תיבול מיומן, וטעם העשן, כאמור, היה בהחלט ערב לחך, אם כי מעט מונוטוני. הבעיה היא כנראה באיכות הבשר ו/או באמנות הצלייה. בסיכומו של דבר, הופעת מסעדות ברביקיו בנוף שלנו היא דבר טוב. לא יזיק לנו לגוון קצת את ה"על האש" המקומי. לפני שיקימו סניפים חדשים, אני ממליץ לאנשי טקסס ברביקיו הנלהבים לעשות פיין טיונינג רציני סביב המעשנת שלהם.

המדרג

אוכל: 6
אווירה ועיצוב: 7
שירות: 8
תמורה לכסף: 7

ציון כולל: 7

חשבון בבקשה

4 קומבינציות של שני סוגי בשר: 276 ש"ח
תוספת לספייריבס ולשורטריבס: 21 ש"ח
ברד פודינג: 22 ש"ח
כוס שרדונה: 26 ש"ח
חצי סמואל אדמס: 33 ש"ח
דיאט קולה: 13 ש"ח

סך הכל: 391 ש"ח

לטקסס ברביקיו