טרומפלדור 10: לאן נעלם דניאל זך?

למסעדה

בסרט המופתי של אברהם הפנר "לאן נעלם דניאל וקס?" סוּפר על חבורת אנשים בניצוחו של בחור בשם בני שפיץ אשר יוצאת לחפש את דניאל וקס, מי שהיה בעברם מלך כיתה דומיננטי, ובחלוף השנים נעלם בערפל הזמן. השבוע נזכרתי בסרט הזה לא רק בגלל משחק המילים, אלא בעיקר בעקבות תוגת הנסיעה המייגעת בנתיבי התחבורה הפקוקים שמובילים מתל אביב לכיוון רמת השרון. כשכרמלה בנחלה נפתחה על ידי דניאל זך ואורי בורי ירמיאס, בדיוק החודש לפני 11 שנה, היא הביאה משב רוח מרענן לעיר. האוכל של זך את ירמיאס אמנם לא היה בשורה קולינרית גדולה, אבל משהו בַּדיוק ובפשטות שלו, שהתחבר לבית העמודים היפהפה ברחוב התבור פינת רמב"ם, יצר סוג של קסם. בשנותיה הראשונות, כרמלה נחשבה לאחת המסעדות הטובות והיציבות בעיר. לאחר מספר שנים ירמיאס פרש וזך נותר לבדו. בחלוף השנים התקשתה כרמלה לספק את הסחורה. נדמה היה שבמקביל למבנה שהחל להיסדק ולהתפורר, גם משהו בבישול של זך התעייף וקהה. בקיץ האחרון נסגרה כרמלה ודניאל זך עזב את העיר כדי לפתוח מסעדה חדשה אי שם מעבר לצומת הכפר הירוק. בימים כתיקונם, אין לנו ממש סיבה הגיונית להגיע לרמת השרון, אבל במקרה הזה הסקרנות גברה על ההיגיון.

כמו כרמלה, כך גם טרומפלדור היא מסעדה לבנה ומוארת. אבל איזה הבדל. כאן האור העוצמתי הקר רק מבליט עוד יותר את החלל הסתמי. הלוק הזה, שמזכיר יותר מכל חנות לגופי תאורה לא מפתיע. לא יודע למה, אבל משום מה ברמת השרון אוהבים מסעדות לבנות ומוארות באופן קיצוני. הדנית העלתה השערה שזה אולי כדי לראות טוב יותר אם הקצף של ההפוך הוסמך כהלכה. בכניסה הפנו אותנו לשולחן, אבל אנו, תל אביבים אפלים שכמותנו, הבחנו בשני כסאות פנויים בבר הפינתי וביקשנו לקבלם. יש לי הרגשה שאנחנו הראשונים בהיסטוריה של המקום שביקשו בקשה מוזרה שכזו. טרומפלדור הוא מקום סחי להחריד, והבר, כך נדמה, נועד בעיקרו לישיבת הצוות לקפה של סיום משמרת. על כל פנים, כשנתנו לאישוננו להסתגל לזרקורים ולאחר שהבנו שאווירה וסקס אפיל משום סוג וצורה לא נקבל במקום הבורגני הזה, נתנו לבקבוק סוביניון בלאן חמצמץ ומוצלח של יקב אמפורה לקבוע לנו את המסלול.

כאן מגיעות סוף כל סוף החדשות הטובות: האוכל של זך הוא בעיקרו טעים ומוצלח. באופן כללי ניתן לומר שהמנות הראשונות היו מצוינות ממש והעיקריות בסדר. למנה ראשונה הזמנו סלט עשבי תיבול חמצמץ עם קשיו, סוג של מנת דגל בכרמלה, שגם כאן לא אִכזבה. מנה נוספת הייתה ברוסקטה מבגט שעליה הונחו פרוסות סינטה כבושות עם גבינה כחולה, פרוסות אפרסמון, חרדל ודבש. גם במנה הזו איכות הסינטה והשילוב בין המרכיבים עבדו נהדר. רק הערה אחת: חיתוך הבגט באלכסון, יצר פרוסות ארוכות מדי שלא אפשרו להרים את הפרוסה מבלי להפיל את המרכיבים. לטעמנו, עדיף לחתוך פרוסות קטנות לעיגולים. המנה המצטיינת של הסיבוב הייתה ללא ספק פרוסות נאות של דג טרחון טרי, שהוגשו עם סלק צלוי וגבינה צפתית. בשלב הזה כבר ניתן היה לומר בוודאות: ניכר שבמקום החדש שלו זך החליט להפסיק להתאמץ, במובן הטוב של המושג. זוהי לא מסעדת־שף, ומכיוון שכך, רוב הדגש מושם על איכות חומרי הגלם ועל הגשה בוגרת, פשוטה ונקייה. במנות העיקריות האבחנה הזו מעט התערערה. יכול להיות שהטעות הייתה שלנו. במקום להזמין מנות בשר חורפיות וכבדות, סוג של התמחות של זך, בחרנו בשתי מנות פסטה. שתיהן היו מאוזנות וטעימות חוץ מעניין קטן אחד: איכות הפסטה. מנת ניוקי עם פירות ים (שרימפס, קלמארי מולים וסקאלופ בודד) שהוקפצו בשמן זית עם עגבניות ויין לבן, הייתה יכולה להיות מצוינת חוץ מהעובדה שהניוקי הקטנטנים, מעין הכלאה בין ניוקי לשפצלי, נותרו בעלי ליבה קמחית. גם מנה של רוטלה (Rotelle) – גלגלי פסטה ממולאים בשר טחון ומבושלים בקדרה אישית בסגנון לזניה, הציגה פסטה קשה מדי. בניגוד לפסטה מבושלת, פסטה מהסוג הזה אינה אמורה להישאר במרקם אל דנטהד. קינוח פאי לימון חביב ושני אספרסו חזקים וטובים שלחו אתנו למגרש החניה בידיעה ברורה שאת פרק רמת השרון בחיינו נשאיר לשלב שבו, כמו דניאל וקס המקורי, נחפש לעצמנו חיים של אחרים.

התענוג

אוכל: ביסטרו שף ישראלי

מחיר: יקר

שירות: נעים

שירותים: נוחים ונקיים, אך נמצאים מחוץ למבנה.

חניה: בשעות הערב בשפע.

חשבון

סלט עשבי תיבול 32 ש"ח

טרחון נא על סלק 52 ש"ח

ברוסקטה סינטה כבושה 44 ש"ח

ניוקי פירות ים 98 ש"ח

רוטלי בשר 68 ש"ח

בקבוק סוביניון בלאן אמפורה 136 ש"ח

סן פלגרינו גדול 26 ש"ח

2 אספרסו קצר 18 ש"ח

סה"כ: 474 ש"ח