טרטקובר של תל אביב: לשבת על ספסל מעץ וללכוד את החיים

>> לפני כשנה, בחודש יוני 2024, ראה אור ספרו האחרון של דוד טרטקובר ז"ל, גדול המעצבים הגרפיים ויצרני הכרזות של ישראל בכל הזמנים: ספר האמן "תל אביב", המכיל רישומים נפלאים של העיר מהעשור האחרון בטוש שחור דק, שהוצג לראשונה ביריד ספרי האמן של ארטפורט. התרגשנו לבחור אז כמה מהםבליווי המבוא לספר שכתבה העורכת טלי תמיר. תראו כמה יופי.

האמן והמעצב דוד טרטקובר, שגדל ובגר בירושלים, לא מפסיק לרשום את תל אביב, בה הוא מתגורר למעלה מחמישים שנה. פנקס מולסקין (Moleskine) שחור, בפורמט־כיס של 9X14 ס"מ ומרקר שחור דק, הם לחם־חוקו כאדם רושם, המובל על ידי העין וקולט, במבט אחד, שפע אין סופי של צורות משתנות, המתורגמות היישר אל היד המגיבה.

>> אמנות בסנדוויץ': 10 ספרי אמן שכדאי לכם לטעום ביריד ארטפורט
>> גן קסום נסתר וחנות לאבד בה את הזמן. זאת העיר של מורן קליגר

"רשום מהר, בנגיעות קלות בספר הסקיצות שלך, שצריך תמיד להיות אתך", ממליץ ליאונרדו לצייר הצעיר בספרו "על הציור"  (1632), "וכשפנקס אחד מתמלא – קח לך אחד אחר…". כך גם טרטקובר, בשרשרת ארוכה של פנקסים שהחליפו זה את זה, התמלאו במהלך השנים וחגגו את כתב היד האישי שלו:

 

קו שחור מהיר והחלטי, לא מתייפייף ולא מתחנחן, מדייק עוביים משתנים, עוקב בזריזות אחרי מקצבים מתחלפים, שולט בצפיפויות ובאזורי הריק והלובן. צמרות עצים פוגשות בסבך קווי של עלוות שיחים; קונטורים רכים של בתי אבן ישנים נוגעים בקווים הישרים של בנייני הבאוהאוס, שמתחלפים, מצדם, בשלדי המגדלים האנכיים. חוטי חשמל חוצים פנסים, תמרורים ומנופים, משלימים את הכאוס האורבני.

 

המבט של טרטקובר רעב לעיר, מתחקה אחריה, עוקב אחרי השינויים התמידיים שלה, מתקרב אל הפרטים ומתרחק לזווית פנורמית; מבט המכיר את העיר מבפנים ומארגן אותה מחדש על הדף כמפגש דחוס וחי של צורות וקווים. אזורי הרישום שלו הם בעיקר נווה צדק – שכונת מגוריו עד לאחרונה – והרחובות הסמוכים לה בדרום העיר, בואכה אלנבי ושדרות רוטשילד.

 

 

הוא לא רושם עיר זרה, אלא מחוזות אינטימיים, המוכרים לו היטב וסובבים אותו מידי יום. אלה גם האזורים שנחום גוטמן רשם וצייר במחצית המאה הקודמת, כשתל אביב הייתה עדיין "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (1959). אך בניגוד לצייר הקלאסי של תל אביב הקטנה, טרטקובר רושם את בתיה הישנים של נווה צדק, שחוחים מתחת למגדלים שצמחו סביבם.

 

 

תל אביב המצטיירת בפנקסיו היא עיר משתפצת וצפופה, שעברה הארכיטקטוני מגיח מתוך הבנייה החדשה, זר בחלונות המקושתים ובגגות הרעופים. אך לא רק הארכיטקטורה האורבנית מעניינת את טרטקובר, אלא גם מרקם החיים הדינמי של "אנשים שמתרגשים בתל אביב", מתעקשים וגם מתייאשים בה, כפי שכתב מאיר ויזלטיר בשירו המפורסם*. הוא רושם את אלה הצועדים בשדרות וברחובות, עוצרים בקיוסק, נפגשים, מדברים וממשיכים אל יומם.

 

תוך מסורת ארוכה של רשמים עירוניים יושב טרטקובר בתל אביב של שנות האלפיים על ספסל בצל העץ, מניח לצדו את ספל האספרסו ורושם בפנקסו הקטן את העיר הנפרשת מולו, זזה, משתנה, עיר ללא הפסקה. מדף לדף הוא מתגלה במיטבו: רשם משוחרר, מתבונן ומגיב, לוכד את הזמן ואת החיים.

 

*מאיר ויזלטיר, "יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב", מתוך דבר אופטימי, עשיית שירים, 1976, הוצאת הקיבוץ המאוחד. השיר הולחן על ידי שלמה גרוניך ב-1980.