מותר להתרגש: הסופרסטארית של עולם האמנות מגיעה לפה
כבר שנים עומדים בתור כדי לצפות בעבודותיה בערים הגדולות בעולם, היא מוכרת אותן במיליונים ומביאה לפה את התערוכה הגדולה ביותר שהוצגה אי פעם במוזיאון ת"א. התערוכה של יאיוי קוסאמה היא אירוע מכונן שעתיד להשפיע לחיוב על סצינת האמנות המקומית שלנו. ואולי עד האינסוף
זה כנראה האירוע הכי מרגש שזכתה לו סצנת האמנות המקומית מזה זמן מה (או אולי אפילו בכלל?) – בנובמבר הקרוב תפתח במוזיאון ת"א לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה – אחת האמניות החיות החשובות בעולם. וכן, מותר להתרגש. למרות שאיך אוהבים אצלנו לצקצק על מי שמעז. אנחנו, הישראלים, אוהבים להנמיך את הלהבות, בכל פעם מחדש. תערוכה של ג'ף קונס? אה, סתם ממוסחר. הופעה של אירוסמית'? טוב, כבר מזמן לא מה שהיו פעם. שירה האס מועמדת לאמי? כן, אבל הסדרה ממש גרועה, אין לה סיכוי. אסף גרניט קיבל מישלן? בסדר, אבל זה מוסד ארכאי. בקיצור, הבנתם. אז הנה אני אומרת – מותר להתרגש. אפילו רצוי.
מותר להתרגש כי היא סופרסטאר. כזו שתערוכות ענק שלה מוצגות בו זמנית בערים הכי גדולות בעולם, אפילו ממש ברגעים אלה כשהיא מציגה במקביל תערוכת ענק בגנים הבוטניים בניו יורק ותערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון גרופיוס באו בברלין (אותה אחת שתגיע לארץ בנובמבר, בשינויים קלים). כזו שמוכרת עבודות במיליוני דולרים (העבודה היקרה ביותר שלה נמכרה ב-2019 במחיר של 7.9 מיליון דולר). כזו שכבר שנים אנשים עומדים בשביל לצפות בעבודות שלה בתור, עוד הרבה לפני מגבלות של תו ירוק ותו סגול וריחוק חברתי.
View this post on Instagram
לשם הדיוק, בשבע השנים האחרונות חיכו בתור למעלה מחמישה מיליון אנשים ברחבי העולם כדי להיכנס ולחוות את העבודות שלה, וגם, כמובן להצטלם איתן. מה שגם מוביל אותנו לסעיף הבא:
מותר להתרגש כי זה נראה מדהים. קוסאמה היא האמנית העכשווית המתויגת ביותר באינסטגרם בכל הזמנים. העבודות שלה גדולות, מלאות צבע, אטרקטיביות, חושניות, נראות מושלם מאחורי סלפי. אבל בניגוד להרבה אמנים שהפרקטיקה שלהם מונחית צילומים בסושיאל, היא היתה חומר אינסטגרמי משובח עוד הרבה לפני שמישהו בכלל דמיין שפעם יהיו רשתות חברתיות, או מצלמות בסלולרי (ועוד כאלה שמסתובבות!).
View this post on Instagram
מותר להתרגש כי היא אמנית חשובה. היא אמנם קונצנזוס היום, אבל בעשורים הראשונים לפעילות האמנותית שלה היא נחשבה לאמנית חתרנית, כזו שלא ראתה אף תקרת זכוכית ממטר, על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שעולם האמנות אז היה גברי אפילו יותר מהיום. היא נולדה וגדלה ביפן ובשנת 1957 הגיעה לניו יורק לנסות את מזלה. לקח לא מעט שנים עד שזכתה להכרה משמעותית, אבל היא לא ויתרה בקלות. גם למשל, כשלא התקבלה להציג בביאנלה לאמנות בוונציה, אז יצרה מיצב משלה שהוצג מחוץ לכניסה לביאנלה ומשך לא פחות תשומת לב.
מותר להתרגש כי היא חולת נפש. ולא רק במובן המטאפורי. מאחוריה שלושה ניסיונות התאבדות, כולל אחד במסגרתו קפצה מחלון אחרי שנדחתה על ידי עוד גלריה לאמנות בניו יורק בשנות ה-70. מאז 1977 היא חיה ועובדת מתוך בית חולים פסיכיאטרי בטוקיו (והסטודיו שלה שסמוך אליו). וכשאני אומרת "עובדת", זה עובדת. האמנית בת ה-92 (!!) יוצרת בכמות שלא תבייש אף אמן בשנות ה-30 לחייו, כולל שיתופי פעולה מסחריים רבים עם מותגי על כמו לואי ויטון ומארק ג'ייקובס. הטרייד-מארק שהיא הכי מזוהה איתו הן כמובן הנקודות, שבאות בצבעים ובקומפוזיציות שונות בעבודותיה מכל השנים, עליהן היא גם מקפידה במערכות הלבוש הצבעוניות שלה. ותראו לי עוד אישה בת 92 שנראית ככה.
מותר להתרגש כי אפשר ללמוד ממנה הרבה. על מה היתה אמנות פעם, על מה היא עכשיו. על טכניקה, על תבניות, על צבעים, על קנה מידה, על שפה, על קומפוזיציה. אפילו המורה לאמנות בבית הספר של הבן שלי מאמינה בזה, והוא רק בכיתה ב'. בשנה שעברה הוא חזר הביתה וסיפר שהם למדו על יאיוי קוסאמה, וכמה הייתי גאה בזה שהוא יודע מי זאת. אבל זה בעצם רק כי לפני שנתיים אמא שלו הקצת-נישתית החליטה להתחפש אליה בפורים. אז לא הרבה זיהו, אולי אם אשחזר את התחפושת בשנה הבאה היא כבר תהיה מזוהה קצת יותר.
מותר להתרגש כי זו תהיה התערוכה הכי גדולה שהוצגה אי פעם במוזיאון ת"א. היא תתפרש על פני לא פחות משישה חללים במוזיאון על שני אגפיו, תכיל כ-200 עבודות של קוסאמה מילדותה ועד היום, ותכלול גם, כך מבטיחים, יותר מ"חדר אינסוף" אחד. "חדרי האינסוף" של קוסאמה הם אלה שהפכו לצד הנקודות והדלועים שלה לעבודות המזוהות איתה יותר מכל, ואין היום מוזיאון נחשב בעולם שלא הציג לפחות אחד כזה בשנים האחרונות.
מותר להתרגש כי זו חוויה רב חושית. שאלו את כל מי שאי פעם דרך את רגלו באחד מהמיצבים של קוסאמה – בין אם אלה שמוצגים תחת כיפת השמיים או בחדרי האינסוף הסגורים שלה – והוא יסביר לכם שמדובר פה בהרבה מעבר להתבוננות (וצילום). ועד שלא תעשו את זה בעצמכם, לא תבינו.
מותר להתרגש כי נעשה פה מהלך מרשים. הנהלת המוזיאון בראשותה של המנ"כלית טניה כהן-עוזיאלי וסוזן לנדאו – זו שהחזיקה בתפקיד הזה לפני (במקביל לתפקיד האוצרת הראשית של המוזיאון) וגם תאצור את התערוכה בארץ – עובדות על העניין כבר כמה שנים. עכשיו הוא מתאפשר בין השאר הודות לשיתוף הפעולה עם מוזיאון גרופיוס-באו הברלינאי, שמממן חלקית את העלות של תערוכה מונומנטלית שכזו. הוא מתאפשר, כך יש להניח, גם הודות לשותפה העסקי הנוכחי של לנדאו – סטיב נסימה, אחד מהאספנים הגדולים של קוסאמה ברמה הבינלאומית שבטח משך בכמה וכמה חוטים בכדי לסייע. יש שיגידו שהכסף שיושקע בה (ויושקע) היה יכול ללכת להשקעה באמנות ישראלית עכשווית. שזה נכון. אבל אם ת"א רוצה למצב את עצמה כעיר קוסמופוליטית, כאטרקציה תיירותית, כמרכז תרבותי – היא צריכה (ואפשר להגיד אפילו חייבת) גם תערוכות כאלה.
מותר להתרגש כי הרווח הוא של כולנו. התערוכה הזו הרי תביא אל המוזיאון קהל רב יותר מזה שמגיע אליו בשוטף, זה ברור. אותו הקהל, אם רק תהיה לו סבלנות (ואם יקשיב לי) – כשיסיים לצפות בקוסאמה, יעשה סיבוב גם בחללי המוזיאון הנוספים, ואולי יגלה שם עוד אמן או אמנית שימצאו חן בעיניו. אותו הקהל, אם יתרגש, ויהנה, ויתפעל, סביר להניח שיגיע שוב למוזיאון. ולא רק, אולי יגיע גם למוזיאונים אחרים. או גלריות. או חללים בלתי מסחריים. ואולי הוא יפסיק לפחד מאמנות עכשווית, וכמו שהוא פוקד הופעות מוזיקליות או הצגות תיאטרון, הוא יתחיל לפקוד גם חללי אמנות. ולהתרגש. וליהנות. ולהתפעל. ואולי פתאום יתחשק לו להחליף את הפוסטר מאיקאה שתלוי לו בסלון בעבודת אמנות מקורית כי פתאום הוא מבין שיש לזה ערך. וכשהוא ירצה לעשות את זה, הוא מן הסתם לא יקנה קוסאמה. הוא יקנה אמנות ישראלית. לפחות בהתחלה. ויש כל כך הרבה אמנות ישראלית עכשווית מעולה לבחור, ליהנות, להתרגש ולהתפעל ממנה.