יאסו תל אביב: טרגדיה יוונית

למסעדה

"שיחתכם חשובה לנו. נא המתינו לנציג שיתפנה, או הקישו אפס להשארת הודעה", כך חזר הקול המכני בלופ אינסופי בבוקר, בצהריים ובערב. לאחר אינספור ניסיונות, נערת הפרברים, ווקסמן ואנוכי החלטנו לוותר על פרוצדורת ההזמנה המייגעת ולהגיע אינקוגניטו ליאסו תל אביב – מסעדה שעל המטבח שלה חתום השף אביב משה ועל כל השאר קבוצת אנשי לילה. מה כבר יכול להיות? מקסימום נמצא תירוץ ללכת לרפאל שמרוחקת שתי דקות מכאן. לצערנו הרב זה לא קרה. כך התחילה סאגה מביכה שכמותה לא זכורה לי בכל שבע השנים שבהן אני כותב על מסעדות: בשעה 21:20 קיבלה מארחת את פנינו. "הזמנתם מקום?" היא שאלה. "ניסינו אבל לא הצלחנו" השבתי. "יש מקומות פנויים בחוץ". הבטנו על הבר החיצוני בחוסר עניין. הבר הפנימי, הממוזג, שהיה פנוי כמעט לחלוטין, קרץ הרבה יותר. "אולי בכל זאת תוכלי למצוא מקום בפנים?" ניסינו את מזלנו. לאחר בדיקה קצרה היא ענתה שנוכל לשבת בפנים אבל רק עד עשר. "לאחר מכן תצטרכו לעבור החוצה". הסכמנו. מניסיוננו, לעתים רחוקות בלבד זה באמת קורה. הרי כמעט תמיד מתגלים לבסוף ביטולים של הרגע האחרון והזמנות סרק.

המארחת הובילה אותנו לקצה הבר ודחקה אותנו בין שני זוגות נוספים – אף שכל יתר המקומות בבר היו ריקים לחלוטין. כשביקשנו לשבת במקום מרווח יותר נענינו ש"זה בלתי אפשרי. הכל מוזמן". כן. אנחנו יודעים. המקומות מוזמנים לעשר, ובכל מקרה הסכמנו להתפנות במידת הצורך. למה שלפחות ב־40 הדקות שנותרו לא נשב בנוחות? "זה בלתי אפשרי", עכשיו הטון היה יותר תקיף, "ככה המחשב קבע. אי אפשר לשנות את זה". במשפט הזה נשתל רמז לכך שיאסו היא מסעדה שמנוהלת באמצעות מחשב ולא על ידי אנשים בשר ודם. במהלך הערב התרבו ההוכחות לתזה הזו, אלא שתפריט האלכוהול סתר את ההנחה: כמו בטברנות אמיתיות, כך גם כאן יש אפשרות לרכוש את האלכוהול בבקבוקים שלמים. אלא שבניגוד לטברנות, מוסדות עממיים בדרך כלל, כאן המחירים אסטרונומיים. בראש הרשימה בלט בקבוק ערק עלית במחיר מצמרר של 350 ש"ח – מה שמנפק לבעלי הבית פרמיה של יותר מ־1000 אחוזים לבקבוק. עכשיו תגידו, האם פגשתם אי פעם מחשב כה חזירי? דפדפנו אל רשימת היינות. בניגוד לערקים, שהתפריט עושה להם כבוד ומציין את שמות היצרנים, היינות מתוארים במילה אחת: "קאווה", "גוורצטרמינר", "שיראז". אפילו בחמארות העלובות ביותר עושים יותר כבוד ליין. אנחנו רצינו קאווה אז שאלנו מי היצרן. "לא יודעת. זה משהו ספרדי". לאחר שלמדנו שקאווה זה "משהו ספרדי", ביקשנו לברר האם מדובר במשקה יבש או חצי יבש. "לא יודעת. אני יכולה להגיד שזה משקה לבן. אם אתם רוצים ורוד אתם יכולים לבחור בלמברוסקו". בחרנו בלבן. קאווה יבשה ופשוטה של מרקס דה מוניסטרול ולאחריה קצת אוכל: לחם פרנה עם מטבלים, נקניק סוג'וק עם חמוצים, טונה מעושנת עם קרם חצילים וקשקבל צרובה בשמן.

זה המקום להתנצל בפני אביב משה: מאוד יכול להיות שהאוכל שלך טעים. לנו פשוט לא היה זמן להתרכז בו. לאחר 40 דקות, אף שנותרו לא מעט קרחות באזור הבר, צווינו להתפנות החוצה. הבטחות הרי צריך לקיים. בחוסר חשק מופגן דידינו אל שולחן במרפסת. לא היה בנו שום רצון להתעסק שוב עם המארחת האימתנית. לאחר שהתיישבנו הגיעה מלצרית. הזמנו עיקריות: מחבת שרימפס עם עגבניות וביסק סרטנים, שהייתה דווקא טעימה מאוד, ושיפוד סינטה בודד עם טחינה ויוגורט במחיר מופרך של 118 ש"ח. האוכל הגיע ואנחנו שמחנו שהגענו למנוחה ולנחלה, אלא שלאחר מספר נגיסות הפציעה אחת המלצריות: "מצטערת אבל אתם צריכים לעזוב את השולחן" היא חרצה. "את בטח צוחקת עלינו" חרחר ווקסמן תוך שהוא מוחה נטיף טחינה מסנטרו. " לא צוחקת. הייתה אי הבנה. השולחן הזה מוזמן. אתם צריכים לעבור לבר החיצוני. אנחנו נעזור להעביר את האוכל". באמת תודה רבה לכם על השירות המהוקצע. כמו יהודים טובים נאלצנו לנדוד שוב, הפעם לנחלה השוממה והמדכאת שמשקיפה אל מגרש חניה אפלולי. בשלב הזה נערת הפרברים כבר איבדה לחלוטין את התאבון, ווקסמן נעלם בשירותים. אני המשכתי לאכול בעצב, תוך שאני מתבונן בשולחן המיותם שממנו גורשנו לשווא. כשהזמנו חשבון, השולחן עדיין נותר בשיממונו. בדרכנו המבוישת החוצה הספקנו להבחין שהנוכחים בפנים מתחילים לרקוד. אמרתי שזה מרגיש כמו מסיבת פורים בתיכון. "עזוב אותך, הבט סביב, זו לא המסיבה שלנו" אמר לי ווקסמן. ואני קיוויתי שהערב הזה הוא הפסיק סופית עם הנדודים.

התענוג

אוכל:  יווני־תורכי

מחיר: יקר

שירות: מעליב

שירותים: נוחים ומרווחים

חניה: סמוכה בתשלום

חשבון

טונה מעושנת 36 ש"ח

סוג'וק 32 ש"ח

גבינת קשקבל צרובה 24 ש"ח

צלחת זיתים 14 ש"ח

לחם פרנה 22 ש"ח

מחבת שרימפס וביסק סרטנים 68 ש"ח

שיפוד סינטה 118 ש"ח

בקבוק קאווה מוניסטרול ברוט 130 ש"ח

2 בקבוקי סן בנדטו 28 ש"ח

2 שוטים זוברובקה 68 ש"ח

2 אספרסו קצר 26 ש"ח

סה"כ 566 ש"ח