מחר. בכיכר. לבד: למה אף אחד לא רוצה לעסוק ברצח רבין?

מדינת ישראל היא מדינה בהכחשה. הי מנסה לחיות את חייה בלי שהמציאות תפריע לה. אתה יכול לראות שבוע שלם של מהדורות חדשות בלי שיהיה לך מושג מה באמת מתרחש בשטח. מהדורות החדשות ומהדורות חדשות הבידור הפכו לאותה תוכנית – רק בנושאים שונים. שעות שידור שלמות מוקדשות לרכילות פוליטית והפחדות ופרפראות מכל מיני שוליים, הכל כדי לא להתעסק בעיקר.

כך גם רצח רבין. רצח רבין הוא העיקר. הוא יושב על הנקודה הכי חשובה, הכי מהותית והכי מעוררת מחלוקת בחברה הישראלית: יהודית או דמוקרטית. אין גם וגם (כלומר, יש, אבל זה אומר קודם כל דמוקרטית). ולכן רצח רבין כל כך מפריע, ולכן כל כך לא נוח להתעסק בו. פצע מגרד, עמוס מוגלה, שאף אחד לא באמת מעוניין לפתוח. רצח רבין הוא תזכורת עוצמתית וכואבת לכמה שברירית החברה הישראלית, וכמה אנחנו רחוקים מלהיות דמוקרטיה אמיתית. התעסקות כנה ברצח רבין תגלה לנו כמה רחוקים אנחנו מלהיות חברה מודרנית, פלורליסטית, מכבדת זכויות אדם. התעסקות כנה ברצח רבין היא מראה המציגה תמונה שממש לא קל לעמוד מולה.

לכן, עצם העובדה שאין השנה עצרת רשמית היא הכל חוץ מהפתעה. בפוליטיקה הנוכחית שלנו כל כך אימפוטנטית, כל כך מנותקת, שהדבר האחרון שהיא צריכה זה התעסק עכשיו בחתיכת מציאות. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", אמר רבין בנאומו האחרון, ואם הוא צודק כל הפוליטיקאים שלנו לא שווים כלום. הם מעדיפים לא להתעסק בזה.

האמת היא שרצח רבין לקח איתו גם את התקווה לייצר כאן מדינה באמת דמוקרטית. הוא הצליח הרצח הזה. ישראלים רבים משוכנעים שזה הגיע לו. את חלקם תמצאו בממשלה היום. השלום עליו דיבר הפך למילה שכמעט ואסור להשתמש בה. גם הכיבוש. גם מוסר. גם זכויות אדם. הצליח לו. הצליח להם. השמאל הישראלי כמעט ונעלם אחרי הרצח הזה. נסיונות הפיוס הפתטיים, הפכו לחנפנות וביטול עצמי שרק הפך את השמאל לפחות ופחות רלוונטי. הימין הקיצוני לעומת זאת עשה צעד גדול ותפס את האמצע. הם עכשיו המיין סטרים. לכאורה.

ולכן אין עצרת. מי בכלל רוצה לדעת למה, מי בכלל רוצה לדבר על ההשלכות, מי בכלל רוצה להבין לעומק מה קרה כאן ב-4.11.95. לאף אחד אין אינטרס. חוץ מלנו – האזרחים.

אזרחי ישראל, בניגוד מוחלט לפוליטיקה והתקשורת, הם ברובם אנשים טובים וערכיים. במקומות אותם המדינה מזניחה, באים אזרחים טובים וממלאים את החלל.

זה קורה עכשיו גם ברצח רבין. המדינה מזניחה, אנחנו לא. אנחנו מתחילים עכשיו מסורת חדשה. מסורת בה ה-4.11 הוא תאריך הזיכרון. ממש כמו במציאות. אנחנו לא עושים עצרת, אנחנו מייצרים יום זיכרון. אין מה לעשות עצרת, אנחנו עוד לא שם. בואו נתחיל בפשוט לזכור. לזכור את מה שהיה. את כל מה שהיה.