יצאנו לראות איפה גרים היום אנשי מחאת האוהלים

בקיץ 2011 יצאו דפני ליף, סתיו ושפיר ורבים אחרים לשדרות רוטשילד כמחאה על מחירי הדיור. חזרנו אליהם אחרי חמש שנים כדי לראות מה נשתנה ואיפה הם גרים היום

המחאה החברתית של קיץ 2011. צילום: זיו קורן
המחאה החברתית של קיץ 2011. צילום: זיו קורן

ביום שישי האחרון עלתה שורת סטנדאפיסטים צעירים על במת האוזןבר במטרה להיכנס חזיתית בדפני ליף, במסורת ערבי הרוסט (Roast) המוכרים של קומדי סנטרל. "חמש שנים עברו מאז שליף גררה את כולנו לרחוב, גרמה למאות אנשים לא להתקלח ולעוד יותר אנשים להיות בהופעה של שלמה ארצי", נכתב בעמוד האירוע. "אחרי חמש שנים אנחנו יכולים להגיד בוודאות – זה היה על פארש, כלום לא השתנה כאן, ועכשיו זה הזמן שלנו לנקום".

ליף נצלתה כהוגן. היא סומנה כאימו הפוליטית של יאיר לפיד (תם אהרון: "חשבת שאת צ'ה גווארה? את בעצם טומי לפיד"), שמה הפך לבדיחה (גלית חוגי: "למה את מכריחה אותי לקרוא לך בכינוי חיבה? אני לא מבקשת ממך לקרוא לי גלונה") בחירותיה האופנתיות הוגחכו (שיר ראובן: "באמת חשבת שאת יכולה להנהיג מחאה רצינית עם כובע קש?") כמו גם הביוגרפיה שלה (יואב רבינוביץ': "מי יותר מתאימה לנהל מהפכה חברתית מעורכת וידאו מכפר שמריהו?"). אבל בסוף הערב, כל המשתתפים והנוכחים שבו לדירותיהם – שמחיריהן עלו מאז המחאה החברתית ב־30 אחוז לכל הפחות. הבדיחה על חשבונם. על חשבוננו.

ובכל זאת, יש להעריך את הרגע שבו צעירי תל אביב מרשים לעצמם לאמץ עמדה אירונית אל מול כישלונה המעשי של המחאה. חשיבותו של קיץ 2011 הייתה בסדק שנפער בציניות האוטומטית שאפיינה את יחסם של רבים לפוליטיקה; זה היה רגע משכר של אמונה ביכולות שלנו כקבוצה. אך החזרה לעמדה האירונית היא לא התפכחות מחוויה שקרית, אלא השלמתו של תהליך חשוב של החלמה. למאבק הבא אנחנו נצא חכמים יותר.

חמש שנים אחרי הקיץ ההוא ניסינו לבדוק היכן נמצאים בוגרי המחאה, אלה שהובילו אותה מהימים הראשונים על אותו ציר של עיבוד והשלמה. ליף, אם תהיתם, התייאשה משדרות רוטשילד והרחיקה עד לעג'מי. כיום היא משמשת כיום כמעין פרזנטורית לאפליקציה Fairi, הקוראת להמונים לדרג את הדירות שהם שוכרים במטרה להקל על השוכרים הבאים. איציק שמולי הספיק להפוך מיו"ר התאחדות הסטודנטים לחבר כנסת מטעם המחנה הציוני ולהעתיק את מגוריו ללוד, במסגרת פרויקט לשיקום שכונות. חברתו למפלגה, סתיו שפיר, דווקא שיפרה את מעמדה (בכל זאת, חברת כנסת) וזנחה את דירת השותפים היפואית שהתגוררה בה לטובת דירה שכורה בתל אביב. עם האחרים ביררנו מה הם זוכרים לטובה מקיץ 2011, מהם הלקחים שהפיקו ממנו ואם שוק הדיור ממשיך להתאכזר אליהם. רובם ככולם עדיין מאמינים שעוד ניתן לעורר שינוי של ממש בשוק הדיור הישראלי. מצד שני, האם היינו באמת מרשים
להם לענות אחרת?

ברק לוי סגל, 32

מנהל קמפיינים

"החלפתי מאז המחאה שתי דירות. לשמחתי לא נאלצתי לעבור מסיבות כלכליות. למעשה, למעט שנתיים בתקופת האוניברסיטה שבהן גרתי ברחוב איינשטיין מעולם לא גרתי בתל אביב. לא נאלצתי לעזוב אותה, שהרי מעולם לא באמת גרתי בה לאורך זמן. אפשר להגיד אפילו ששיפרתי את מצבי. היום אני גר בצמוד בצומת חולון, משלם גרושים, ויש לי גינה של 100 מ"ר. עבור אחרים המחירים בהחלט עלו ועוד יעלו בעקבות כשלים מבניים, ביורוקרטיים והרבה פוליטיקות של מקורבים ושחיתות. עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל אין ספק שהמצב היה הרבה יותר חמור אלמלא המחאה והאירועים שקרו מאז".

וואלה. דברים שרואים מחולון כנראה. מאז המחאה התבטאת ופעלת בעיקר נגד שחיתות. אתה מעודד מההרשעה של דנקנר באשר להרצת המניות?

"ההרשעה של דנקנר לא מחדשת הרבה. הרי מדובר באדם שביצע לכאורה הרבה מהלכים לשמירה על מונופול שפגע במשפחות רבות לאורך השנים, ואין לשמוח בנפול אויבינו. אני מאמין שגם יצחק תשובה וכל השאר ייפלו אחריו".

ברק לוי סגל. צילום: איליה מלניקוב
ברק לוי סגל. צילום: איליה מלניקוב

אלון־לי גרין, 28

פעיל חברתי ופוליטי

"בשדרה כמעט לא ישנתי. למען האמת, בחודש וחצי הראשונים למחאה, עד אחרי צעדת המיליון, כמעט לא ישנו בכלל. היינו עובדים מכל מיני משרדים, דירות ובתי קפה משעות הבוקר המוקדמות עד שלוש או ארבע בלילה, ישנים שלוש שעות וחוזר חלילה. אחרי צעדת המיליון החלו מאהלים רבים ברחבי הארץ להתקפל ופעילים רבים חזרו לשגרת חייהם. הטעות שעשינו באותם הימים הייתה שלא ידענו לתרגם, עוד בימי השיא של המחאה, את הכוח העצום הזה שהתגייס למען שינוי חברתי עמוק בחברה שלנו לכוח מאורגן וארוך טווח, לתנועה חברתית־פוליטית".

כמה דירות עברת מאז?

"שלוש. בדירה שגרתי בה בזמן המחאה שילמתי 2,500 ש"ח על השכירות עם שותפה אחת, מאז גרתי בדירת שותפים ביפו עם עוד שלושה שותפים שבה גם שילמתי 2,500 ש"ח, והיום אני גר בדירה עם בן הזוג שלי, שבה אנחנו משלמים יחד כ־5,600 ש"ח לפני חשבונות. ברור שמאז המחאה לא חל שינוי חיובי בשוק הדיור. המחירים האמירו, מצב הדירות נשאר מוזנח כשהיה ולא הופיע כאן, אפילו פעם אחת, פתרון דיור רציני מצד הממשלה או העירייה".

אלון-לי גרין. צילום: איליה מלניקוב
אלון-לי גרין. צילום: איליה מלניקוב

שיר נוסצקי, 31

מנכ"לית המשרד לתקשורת חברתית

רגב קונטס, 40

במאי ומרצה

"הטריגר לצאת מהבית למאהל היה הטלפון מדפני", נזכר קונטס, "היא התקשרה אליי שבוע לפני והזמינה אותי להצטרף אליה לתכנון המחאה. זה התאים לנו בדיוק, כיוון שבעל הדירה של שיר ושלי בדיוק ביקש שנפנה את הדירה במיידי אחרי כמעט עשור של מגורים. הייתי זקן החבורה, אז בן 35, ובגיל שאנשים כבר מפסיקים לחפש הרפתקאות ומהפכות ומחאות ומחפשים בעיקר לקנן, אבל מה לעשות שזרקו אותי מהקן שלי. מהר מאוד הפסקנו לישון בשדרה, בעיקר כי הפסקנו לישון. המחאה גדלה במהירות ונאלצנו לוותר על הכל ולעבוד באינטנסיביות, ועוד במקצועות שלא התנסנו בהם קודם לכן כמו הדיפת ספינים מושחזים של אלופי הארץ בתקשורת".

מה היה מוציא אתכם לשדרה היום?

"אני לא חושב שיש משהו שהיה מוציא אותי לגור שם היום. כל מי שלקח חלק מרכזי במחאה שילם מחיר אישי כבד. מה לעשות, המהפכה טובה למדינה אבל רעה מאוד למהפכנים".
"במובן מסוים עד היום לא ממש חזרנו הביתה" מוסיפה נוסצקי, "עם זאת, רק אחרי בחירות 2013 זה הכה בי שהמחאה בצורתה המקורית נגמרה ושבמשך הרבה זמן ניסינו להחיות גופה שכבר הרקיבה".

מתגעגעים לתקופה ההיא?

"אנחנו מתגעגעים למחירים שהוציאו אותנו לרחובות. רגב ואני גרים בשכירות באותה דירת שלושה חדרים בתל אביב שגרנו בה אז. רק שהיום אנחנו משלמים 30 אחוז יותר".

שיר נוסצקי ורגב קונטס. צילום: איליה מלניקוב
שיר נוסצקי ורגב קונטס. צילום: איליה מלניקוב

רועי נוימן, 32

יועץ תקשורת

"שבועיים לפני הירידה לרוטשילד דפני הזמינה אותי למפגש בבית שלה. זאת הפעם הראשונה שישבתי בחדר עם קבוצה של אנשים שלא פחדו להגיד שהחיים שלהם לא מושלמים ושקשה להם להתקיים. כולנו היינו אנשים עובדים שלא הצליחו לסגור את החודש, בתחושת ייאוש גדולה מאוד. מהיום ששמנו את האוהל הראשון ברוטשילד עזבתי את העבודה והייתי שם עד שפירקו את המאהל".

ולאן התגלגלת משם?

"עד יולי 2014 שילמתי 3,400 ש"ח על דירת 20 מ"ר במרכז תל אביב. עברתי מאז לדרום העיר, שם אני מוציא הרבה יותר על דיור ובאחוזים גבוהים יותר מהמשכורת שלי".

היית עושה את זה שוב?

"בטח, רק שמישהו יקרא לי. הרי לא באמת עזבנו את השדרה. המחאה ממשיכה בהמון דרכים עד היום, ממאבק הגז, לקונגרס החברתי, לפתרון מצוקות הדיור ולעשרות המאבקים שמתנהלים. אבל בסופו של דבר הפתרונות חייבים לבוא מהממשלה ומהעומד בראשה. חמש שנים אחרי, אפשר להגיד בוודאות שנתניהו לא הולך לשפר את חיי האזרחים בישראל".

רועי נוימן. צילום: איליה מלניקוב
רועי נוימן. צילום: איליה מלניקוב

ג'וליאן פדר, 34

איש תקשורת ותוכן

"במהלך תקופת המחאה סיבלטתי את הדירה שלי בפלורנטין ונדדתי ברחבי הארץ למשך תקופה של כחצי שנה. בחלק מהזמן הזה שהיתי בשדרה, ובחלקו – במוקדי מחאה אחרים בארץ, בעיקר בבאר שבע, ירושלים וחיפה. לאחר שמאהלי המחאה ברחבי הארץ התפנו החלה תקופה קצרה של השתלטות על מבני ציבור נטושים, כדי לדרוש מהעירייה להשמיש אותם לרווחת הכלל. אחרי התקופה הזאת עברתי לדירת השותפים שבה אני מתגורר היום והמשכתי להיות פעיל במשך עוד כמה שנים. אפשר להגיד שאני משלם בערך את אותו הסכום. אז גרתי לבד בדירת חדר מחולקת, וכיום אני גר בדירה מרווחת עם ארבעה שותפים נוספים. בכל מקרה, שוק הדיור ימשיך כנראה להיות משוגע עוד הרבה מאוד זמן. בעיניי זה בעיקר סימפטום ואין באמת סיבה להתייחס אליו כאל אבן הבוחן למצב החברתי הרחב יותר בארץ".

מה היה מוציא אותך לגור בשדרה כיום?

"אני לא חושב שמה שהחברה הישראלית צריכה היום זו תנועת מחאה המונית, ולכן לא הייתי שב למאהל. מה שהחברה הישראלית זקוקה לו היום הוא בחינה מחדש של המצב שלנו ושל המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע במבט רענן. אין צורך באוהל בשביל זה".

ג'וליאן פדר. צילום: איליה מלניקוב
ג'וליאן פדר. צילום: איליה מלניקוב

יונתן לוי, 31

עמית מחקר במכון מולד וסטודנט לתואר שני ב־LSE, לונדון

"מאז המחאה עברתי דירה פעמיים, ואז עזבתי ללונדון. באחת הפעמים בעל הבית שלי פשוט החליט בוקר אחד שהוא פולש לדירה שלנו ותולש מהמטבח את הכיור. נאלצנו לעזוב כי לא היה לנו איך להכין אוכל. שום דבר לא השתנה בשוק הדיור מאז המחאה ואין פלא: הממשלה לא באמת נקטה שום צעדים משמעותיים – רק מיחזרה שוב ושוב תחת שמות שונים את אותה גישה כלכלית כושלת שהביאה אותנו מלכתחילה למצב הנוכחי. ההתקדמות היחידה הייתה חוק השכירות ההוגנת של סתיו שפיר. גם אותו הממשלה דאגה לעקר כמעט לחלוטין מתוכן, אבל הוא בכל זאת מסמן התקדמות. זו הפעם הראשונה זה עשרות שנים שהמדינה מתערבת בשוק השכירות".

למה עזבת ללונדון? היה לזה קשר למחירי הדיור?

"לא עזבתי. אני לומד כאן לתואר שני בתיאוריה פוליטית, וזה בהחלט קשור למחאה. אין יום שאני לא חושב עליה".

יונתן לוי. צילום: שרי קירשנר
יונתן לוי. צילום: שרי קירשנר