ירוק כבד

בדומה ללא מעט מדינות מערביות, גם בישראל הולך ומתגבר בשנים האחרונות השיח על לגליזציה של גראס. גם אצלנו יש (מעט) פוליטיקאים מעודכנים ואופורטוניסטים שמדברים על התמורות שתעשה לגליזציה להיבטים הכלכליים והפליליים של הסחר בסמים, לצד אקטיביסטים צנומים שמצקצקים על זכותם המוסרית לעשן ג'וינט בתוך המרחב הישראלי הערכי והצדקני. המוסרנות הישראלית המובנית והאתוס הערכי הם גם מה שמוביל את תומכי הלגליזציה לטשטש את הגבולות בין הזכות לעשן ג'וינט לסגולות הרפואיות של המריחואנה. כלומר, אם הגראס לא ייכנס דרך הדלת הקדמית והחוקית, לפחות שיגיע בדלת האחורית הרפואית.

"אני לא מאמין לכל הפעילים האלה", מבהיר מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, יאיר גל, שמתעמת בכל פלטפורמה אפשרית עם תומכי לגליזציה. "אני חושב שהחבר'ה שפועלים בנושא של הקנאביס רוצים פשוט שזה יהיה חוקי לגמרי, נקודה. הם מתכסים בנושא של הקנאביס הרפואי כמו בשמיכה צדקנית כזו. הם רוצים לגליזציה מוחלטת אבל מסתתרים מאחורי חולים ואנשים עם צרכים. הם לא תמימים, הם יודעים להציג את הקנאביס כמין תרופה ירוקה וטבעית כזו, אבל בשורה התחתונה – העניין הרפואי הוא רק תירוץ".

הטענה הזו מקוממת את שלומי סנדק, אחד הפעילים הבולטים בתחום "שיפור מערך מתן הקנאביס הרפואי בישראל" – שעובד למחייתו בהשגת האישורים הדרושים לקבלת מריחואנה רפואית לחולים. הוא בעד לגליזציה עוד מהניינטיז – אז התארח ב"פופוליטיקה", סיפר שעישן ג'וינט במונית בדרך לאולפן וגרם לטומי לפיד לרתוח ולדרוש משוטר שהתארח בפאנל לעצור אותו תכף ומיד. "למה לגליזציה?", הוא שואל רטורית ומכין את הקרקע לאחת התשובות השחוקות בסוגיה. "כי בורא עולם נתן את כל הצמחים לאדם, ומי נתן למדינה את הזכות לומר לי איזה צמח מהצמחים של בורא עולם הוא אסור לי ואיזה מותר?".

זנדברג בעקבות קולורדו

מי שהבינה ששיח המריחואנה הישראלי סובל משימוש יתר של המצדדים בלגליזציה בנימוקים ערכיים ולכן נתפס כצבוע היא ח"כ תמר זנדברג. "זה צמח שזכה להרבה מיתולוגיות", היא אומרת, "למשל אנשים שטוענים שמומלץ לעשן ג'וינט ביום אם אתה מעל גיל 50 ודברים דומים. בסופו של דבר זה חומר משנה תודעה – כמו אלכוהול, סוכר או קפאין – והרגולציה עליו צריכה להיות פונקציה של הנזק הפוטנציאלי שלו. הנזק של הקנאביס מאוד מועט, והוא עושה כיף להרבה אנשים ועבור אחרים משמש אפילו כתרופה. לא חייבים להיות צדקנים בשביל לדבר בעד הגראס, אפשר פשוט לומר שזה הרגל כיפי שהמון ישראלים נורמטיביים אוהבים לעשות, כמו לשתות כוס יין".

זנדברג, שעושה הון פוליטי בזכות ניכוס נושא הלגליזציה, מודה שציפתה לקבל יותר ביקורת על הבחירה לקדם את הנושא הזה ממה שקיבלה בפועל. "זה היופי בשמאל", היא מספרת. "אתה מתעסק בנושאים לא פופולריים כל הזמן ומדי פעם יוצאת לך בהפתעה תהילה מאחד מהם". בימים אלה מונחות על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק שונות שלה, שעוסקות בהסדרת הנושא בחוק הישראלי. הראשונה היא הצעה מתונה יחסית שמדברת על שינוי החוק הישראלי למצב של "אי הפללה" בשימוש אישי. הכוונה היא שישראלים יוכלו להחזיק לכל היותר 15 גר' ולעשן אותו, והדבר ייחשב פלילי רק אם ייתפסו עם כמות גדולה מזו או שיהיו צעירים מהגיל המותר בחוק. מכירת הגראס תמשיך להיחשב פשע, אבל השימוש בו יהפוך חוקי. הצעת החוק השנייה שלה מרחיקת לכת הרבה יותר ומדברת על החלת מודל קולורדו בישראל, כלומר התרת מכירה, קניה, גידול ועישון גראס תוך מעורבות ממשלתית במכירה (חנויות רשמיות של המדינה), בצריכה (קורסי הדרכה לאזרחים) וכמובן ברווחים, מאחר שכל קניה תחויב במס. זנדברג מודה שלא ברור עדיין לאן הרוח נושבת בארץ לגבי הנושא הזה ולכן כתבה שתי הצעות חוק שונות, ובבוא היום תחליט טקטית איזו מהן לקדם.

עיני העולם כולו נשואות בשבועות האחרונים לקולורדו. לא כל יום קמה מדינה שמוכנה לנדב עצמה לניסוי תקדימי שכזה. קולורדו היא המדינה הראשונה בארצות הברית שמתירה בחוק צריכה של גראס לאנשים שאינם סובלים ממחלות כרוניות ומכאבים, ומדינת וושינגטון אמורה להצטרף אליה לקראת סוף 2014. בגזרת הגראס הרפואי, לעומת זאת, וושינגטון וקולורדו אינן לבד. 20 מדינות נוספות בארצות הברית מתירות לחולים במחלות שונות להשתמש בגראס באופן חוקי, ורשימת המחלות המצדיקות מתן קנאביס משתנה בין מדינה למדינה. מהיום הראשון של 2014 רשאי כל תושב קולורדו לרכוש גראס בכמות של 28 גר' ולגדל לעצמו בבית שיח בשטח שלא יעלה על 2.5 מ"ר. תיירים ואמריקאים שאינם תושבי קולורדו רשאים לרכוש שבעה גר' בלבד בעלות של כ־50 דולר, מחיר כפול מזה של הגראס הרפואי. חנויות הגראס המורשות בקולורדו הרוויחו למעלה ממיליון דולר ביום הראשון לפתיחת המסחר, אבל טרם ברור אם זו התלהבות התחלתית או מספרים שמלמדים על העתיד.

זנדברג טוענת שהרבה מהח"כים שאיתם היא מדברת על נושא הלגליזציה מסכימים איתה, גם אם לא מודים בזה מול המצלמות. אורן ליבוביץ', מקים ומנהל המגזין האינטרנטי "קנאביס – מגזין עם כיוון" – שמרכז את כל התכנים והנתונים הרלוונטיים לנושא הלגליזציה והגראס הרפואי – משוכנע שהלחץ ארוך השנים של פעילי הגראס על פוליטיקאים וסלבריטאים בדרישה שיתמכו בלגליזציה הוא זה שנותן כעת פירות.

"הקטע הזה, למשל, של לגרום לח"כים להודות שהם עישנו – זה לגמרי בעקבות לחץ שלנו", הוא טוען. "זנדברג ומשה פייגלין הרימו את הכפפה בנושא הזה, ויש ח"כים נוספים שתומכים בזכות זה שאיימנו עליהם שנוציא אותם מהארון אם הם לא יודו שעישנו. אותו הדבר עם סלבס. בסילבסטר מישהו שלח לי למייל תמונה של זמרת מפורסמת שמעשנת ג'וינט, פניתי למנהל שלה והוא השקיע הרבה מאוד אנרגיות כדי שלא אפרסם את זה. בפעם הבאה שהיא תעשן אולי היא תגיד: 'נמאס לי מההכחשות הטיפשיות האלה' ותבחר בעצמה לדבר על זה בתקשורת".

הקמפיין של פעילי הגראס בשנים האחרונות כלל גם כמה פרובוקציות שעזרו למשוך תשומת לב והביאו לחשיפה תקשורתית. האחראי העיקרי לאגף היצירתי של הקמפיין הוא פעיל בשם עמוס סילבר שחתום על פעולות כמו שתילה מצולמת ומשודרת בלייב של שתילי גראס בכיכר רבין והכרזה מעל דף הפייסבוק של המשטרה שהוא מעשן ג'וינט ענקי ברגעים אלה ממש.

"הבשורה של השנים האחרונות היא שהפעילים בתחום הלגליזציה ומשתמשי הגראס עברו מהגנה להתקפה", טוען ליבוביץ'. "אנשים מפסיקים להתנצל ומתחילים לתקוף, ליזום פעולות ולדרוש תשובות מהממסד".

שומרי הסף של הגראס

בחמש שנים מאז שעזב את תפקידו כמנכ"ל הקודם של הרשות למלחמה בסמים, מסתובב חיים מסינג בתחושה שרוב מי שמתעסק בנושא המאבק בשימוש בסמים בארץ פשוט לא מבינים מהחיים שלהם. "רק לפני כמה ימים נתקלתי ברוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע", הוא מספר." רוביק סיפר על חוק עירוני חדש לגבי הגבלת שתיית אלכוהול במקומות ציבוריים, קנסות וכו'. אני – בתור אדם שחקר את סוגיית האלכוהול בעולם – מקשיב לו ולא יודע אם לצחוק או לבכות. הוא לא מבין שאי אפשר להתמודד עם צריכה של משהו חוקי בעזרת הפחדות, זה פשוט לא עובד. אלכוהול הוא חוקי, וזה שרירותי במידה רבה כי באותה מידה הגראס יכול היה להיות חוקי והאלכוהול לא. לא יעזור לך אם תקנוס אנשים על אופן השימוש בו. זה מזכיר לי את הקמפיין של 'אם שותים לא נוהגים'. זה הרי קמפיין שקרי. מה, לא שתית פעם ואז נהגת?".

תכלס כן.

"וקרה לך משהו? לא. אנשים יכולים לנהוג אחרי ששתו כי השאלה היא לא האם שתית או לא שתית, אלא האם אתה יודע כמה אתה מסוגל לשתות בלי שזה ישפיע על התפקוד שלך. שמע, בשנותיי ברשות למלחמה בסמים הבנתי שני דברים: אחד הוא שהמסר שלך לציבור חייב להיות אמת. אי אפשר למרוח את הציבור ולומר שמי שמעשן גראס עשוי למות! אי אפשר! דבר נוסף שהבנתי זה שאתה לא יכול להילחם בכל החזיתות. הרי יש הבדל בין הרואין לקנאביס, ולמדינה אין את המשאבים להילחם בכל הסמים. המצב נכון להיום הוא שמתוך 100 אחוז מאמץ שהמשטרה משקיעה במלחמה בסמים היא מצליחה לעצור רק עשרה אחוזים מעסקאות הסמים".

מסינג הגיע לתפקיד ראש הרושת למלחמה בסמים אחרי קריירה צבאית שבסופה שימש מפקד המכללה הטכנולוגית של חיל האוויר. גם מחליפו גלר הוא קצין בכיר לשעבר (ששימש מפקד המרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות בחיל החינוך), מה שמסביר את הרוח הצה"לית ששורה מעל לדיון בנושא הלגליזציה ואת התחושה שמקבלי ההחלטות בזים לסטלנות של הפעילים.

"שמע, צר לי מאוד להיות משבית השמחות במקרה הזה", אומר גלר, "אבל לגליזציה זה פשוט טירוף. יש לי אינספור מחקרים על זה שקנאביס מזיק לבני 15־25 בצורה הרסנית, עשוי לפגוע בגדילה, בפריון, בקורדינציה ובמהירות התגובה, וכמובן גם להביא לפגיעות נפשיות. אני יודע שעל כל מחקר בנושא אפשר למצוא מחקר הפוך, אבל לא לגבי ההשפעה של הקנאביס על צעירים".

זה שהמדינה ממנה באופן שיטתי קציני צבא שיעצבו את מדיניות הסמים שלה, וספציפית אדם כמוך שניסיונו בעבודה עם אוכלוסיות "מיוחדות", מעיד על פספוס בהבנה של מה זה סמים קלים ומי משתמש בהם.

"כן, זה אומר משהו שאני איש צבא. שמע, יכול להיות שבדיעבר יתברר שאני מדבר שטויות, אבל כרגע המחקרים מראים שאני צודק ושיש פגיעה בחלק מהצעירים שמשתמשים בקנאביס".

אתה בטח נשבע שבחיים לא עישנת, נכון?

"לא, בחיים לא. אני שותה לא מעט בירה, זה כן".

וברור לך שאם אלוהים היה עושה רישאפל ומחלק שוב את הקלפים – ייתכן שהיית מספר לי עכשיו עד כמה בירות זה קטלני לצעירים ושבחיים לא שתית ושאתה רק מעשן ג'וינטים מדי פעם.

"אתה צודק. אם אלכוהול היה מומצא היום אז הוא היה בפקודת הסמים, בהחלט. זה נורא נחמד לדבר תיאורטית, אבל בשורה התחתונה מישהו צריך להיות רציני ולקבל החלטה, ולשם כך אני פה".

גלר עסוק בלהתייחס למשימה שקיבל מהממשלה כמו לאלונקה, ואולי רק לאחר שיפרוש, כמו קודמו בתפקיד, יצליח לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת. "משהו קורה בעולם", אומר מסינג, "הרבה מדינות מבינות שהתרה מדורגת של השימוש במריחואנה עדיפה ומורידה לחץ מהמשטרה כדי שתוכל לטפל בסמים הקשים והמסוכנים באמת. אני חושב שבישראל צריך ללכת על מדרוג: בשלב ראשון להפסיק לחפש את המעשנים הפרטיים, לא לעצור אותם, אבל גם לא לאפשר גידול פרטי. ואז, אם זה יתנהל בצורה טובה ואחוז המשתמשים לא יעלה בצורה דרסטית – אפשר להתקדם לשלב הבא שבו המדינה תאפשר גידול ציבורי ממשלתי מבוקר עבור משתמשי מריחואנה, לא רק עבור חולים. זה קריטי שהגידול בחסות המדינה יהיה מסודר והרמטי ושהחומר שיימכר יהיה רק משם".

קולגות שלך לשעבר בטח יגידו שהשתגעת.

"למה? הרי מריחואנה זה כמו מים, זה זורם בכל מקרה, אז עדיף להשתלט ולנתב את זה. חוץ מזה גם חיים מייל, הפסיכיאטר הראשי של הרשות, מסכים איתי".

אז אתה תומך בהצעת החוק המרוככת יותר של תמר זנדברג?

"זנדברג לא מעלה את הנושא לסדר היום באמת, היא לא עושה עבודה רצינית. במקומה הייתי פונה למומחים כמוני, מכנס פורום ועושה עבודה יסודית. אי אפשר להציע לגליזציה מוחלטת כמו בקולורדו מהיום למחר, זה לא עובד. זו סתם הצעה פופוליסטית".

אז למה תמיד בישראל בעל התפקיד מבין מה באמת צריך לעשות רק אחרי שהוא כבר לא בתפקיד?

"עכשיו אתה הפופוליסט. היית צריך לשאול אותי: 'אולי הבעיה היא שכשאדם בתפקיד מסוים הוא מזדהה איתו יותר מדי ולא רואה את הדברים נכוחה'; והתשובה היא 'כן', הכניסו לי לראש כל הזמן שאסור בשום מצב להתקרב לאנשים של עלה ירוק, שצריך להתרחק מהם כמו מאש ולא להיפגש איתם. אין לי תשובה אינטיליגנטית למה זה קורה, אבל אני יודע שלי אישית לקח שנים להבין שמזעור הנזק והשלמה עם תופעות שאי אפשר לנצח אותן זה המפתח לניהול נושא הסמים ברמה הממשלתית".

למה לא אמרת את הדברים האלה ליאיר גלר, כשהוא החליף אותך בתפקיד לפני חמש שנים?

"בחפיפה לא מדברים על דברים מסוג זה, מדברים על יעדים וכאלה".