איכות או טראש? "יריבים" עוסקת במאבק הטלוויזיוני הוותיק מכולם

אני אוהב טראש טוב. אני יודע, אולי מצופה ממבקר טלוויזיה להתהדר בטעם פלצני קל – אל תדאגו, יש בי גם את הצד הזה – אבל אני גם צופה קבוע של "האח הגדול", מתענג מסדרות כמו "לוציפר", ואם אני מרגיש ממש שובב אני רץ ליוטיוב לבינג' אודישנים גרועים של "אמריקן איידול". בעבר ההבדלה בין טראש לאיכות היתה משמעותית, אבל אנחנו כבר בעידן חדש של טלוויזיה. שירותי סטרימינג חדשים צצים כתוכניות אחרי הגשם, והשליטה על מה ישודר על המסך עברה לידי הצופה. הסדרה החדשה של דיסני+, "יריבים", מדברת על הטלוויזיה הישנה – טלוויזיה בריטית של שנות השמונים, אם להיות מדויק – והיא מכילה כל מה שאני אוהב בטראש: אלימות, סקס, רומנים סודיים וחוסר מוסר טוטאלי. ואלו מעלים שוב השאלה "איזו טלוויזיה אנחנו רוצים לראות?", שנשארת רלוונטית גם 34 שנים אחרי שהרומן עליו מבוססת הסדרה התפרסם.

>> אבוט אלמנטרי נגד המורה לאנגלית: איזו סדרת בית ספר שווה יותר?

במרכז של "יריבים" עומד העיתונאי דקלן אוהרה – מראיין חד מאין כמותו, וקלף פרוע שתמיד יכול להפתיע את המרואיינים שלו, כמו גם את צוות ההפקה. טוני בדינגהם, לורד המחזיק ברשת הטלוויזיה "קוריניום", גונב מה-BBC את העיתונאי המהולל ונותן לו תכנית משלו, עליה אמונה המפיקה קמרון קוק. כחלק מתפקידו החדש, דקלן צריך לעבור עם משפחתו אל בית חדש גדול ויפה במחוז הבדיוני רות'שייר, בדיוק בזמן שהמשפחה במשבר, שם הם צריכים להסתגל לאורח החיים של יושבי העמק – אצילים ומפורסמים שעסוקים כל היום בלשכב אחד עם השני. וסקס הוא חלק גדול מזה, כי כולם שוכבים עם כולם, והתאווה חוגגת. גם הסדרה הזו, כמו יותר מדי לפניה, עוסקת בצורך הבלתי נשלט שלנו להציץ לחייהם מלאי הכסף ושטופי הזימה של הדמויות הגדולות מהחיים. לחיי הטראש.

זה מובן מאליו שעצם העיסוק בדמויות עשירות יהפוך אותן לבלתי נסבלות. ואכן, רוב הדמויות ב"יריבים" ממש מעצבנות, קטנוניות, נכלוליות, נקמניות, אנוכיות ומרוכזות בעצמן. גיבורנו דקלן (איידן טרנר) בלתי נסבל בפני עצמו, והסובבים אותו לא פחות גרועים. השכן שלו, לדוגמה, הוא רופרט קמפל בלאק – ספורטאי אולימפי לשעבר וטורף מיני שלא מסוגל להתמסד – בגילומו המצוין של אלכס האסל, שכיף לראות אותו שוב. אך בין כל השמות בסדרה, קשה מאוד להתעלם מדיוויד טננט בתפקיד האנטגוניסט לורד טוני בדינגהאם – אולי הנכלולי מכולם, אדם שרק מחפש כוח. תמיד כיף לראות את טננט עובד על המסך, אבל הפעם נהניתי ממנו הרבה יותר כי הוא מאד משוחרר עם הדמות.

בין סצנת סקס אחת לאחרת, כל אחת מהדמויות מקבלת לפחות רגע אחד של חסד, והרגעים הקטנים האלה (לצד הפגמים האישיותיים העצומים שלהם) הופכים את אותן דמויות מזעזעות לאנושיות יותר. גרנדיוזיים ואנושיים בעת ובעונה אחת. אפילו סצנות סקס שם הן כבר לא נחלתם של האנשים יפים – כלומר, הם קיימים בסדרה וחרמניים לא פחות, אבל לצידם יש גם אנשים בני חמישים ושישים, חלקם עם כרס, חלקם מקומטים, שמקבלים קצת זמן מסך חשוף. הם אנושיים, ויש להם צרכים אנושיים, ולא מתעלמים מזה כמו שקורה בדרך כלל בהוליווד עם דמויות כאלה. חשוב מזה, סקס הוא לא הסחת דעת, אלא עוד אלמנט בסדרה שמתחבר לשאלה המרכזית שלה – איזו טלוויזיה אנחנו רוצים?

הטלוויזיה שיוצר לורד טוני בדינגהאם היא טראש. הלכלוך, הזיוף, הדבר הזה שמוכרים לכם כל הזמן, בדרך כזו או אחרת: גברים שריריים מכסחים דשא בעירום חלקי, רמיסת אנשים בשידור חי, ותכנית על חיי נישואים שאותה מנחה זוג שהנישואים שלו מתפרקים. אין בה אמת או יושרה, כי לפי בדינגהאם הוא מייצר "טלוויזיה שהקהל רוצה לראות". אבל האם הקהל באמת רוצה לראות את זה, או שהגישו לו חרא כל החיים עד שהוא התרגל לטעם? מנגד עומד דקלן אוהרה, שמציע טלוויזיה אמיצה המבוססת על יושרה עיתונאית ואמת ברמה. זאת מלחמה שלא קיימת רק במחוז דמיוני באנגליה של שנות השמונים – אנחנו רואים אותה על מסך הטלוויזיה הישראלית במו עינינו, עם מאבק בין סדרות האיכות של כאן 11 לתוכניות הריאליטי ומסחטות הדמעות של הערוצים המסחריים. 

"יריבים" משתמשת בכל כלי שקיים בסדרות טראש – סקס, מזימות, מציצנות ורכילות כדי לשאול שאלות עמוקות ומורכבות על התרבות שלנו. היא כיפית ומבדרת, אבל באותה נשימה היא מעוררת מחשבה ומעזה לשאול את הצופה שאלות שהוא לא בהכרח היה חושב עליהן לפני הצפייה והיא לא מזלזלת בצופה, אלא רק ביוצרי הטלוויזיה עצמם. נותר רק לקוות שתהיה עונה שנייה, (ולמען האמת אני קצת מפחד להגיד את זה כי עד כה כל סדרה שרציתי עבורה עונה שנייה בוטלה השנה) כי פרק הסיום המעולה שלה בהחלט בונה את זה יפה, אבל ככה או ככה זאת סדרה שכל צופה חכם חייב לעצמו.
"יריבים", 8 פרקים, עכשיו בדיסני+