גם קריירה ארוכת שנים ומבוססת לא מנעה מלוי לעשות כל מה שבא לו - בין אם זה להיטי מועדונים או קאברים ל"החברים של נטאשה". בתקופה שבה היה קשה שלא להיתקע במגירה אחת, ישי לוי באמת הצליח להיות גם וגם. ועשה את זה בדרך המיוחדת שלו
מותו של ישי לוי ז"ל, שהגיע הבוקר בטרם עת, היה סוף למסע חיים די מטורף. כזה שכלל בתוכו גם רגעים אפלים, אבל בעיקר את המוזיקה שמנצחת הכול. לוי יצר בחייו 17 אלבומי אולפן, ואינספור להיטים בזמר הים תיכוני, כאשר מעל הכול עמד הקול הייחודי שלו – לא רק פיזית, שהדהד ביצועים קורעי לב כמו שרק הוא ידע לייצר, אלא גם אמנותית. קול של אמן שסירב "לשחק את המשחק".
>>הפוך גוטה: 12 קאברים ישראלים יפים שהתהפכו על המקור שלהם
המציאות הישראלית הנוכחית, כידוע, היא מאוד מקוטבת, ולא רק במובן הפוליטי. יש תחושה ברורה שיש רק דרך אחת להיות זמר מז'אנר מסוים, והחלוקה היא די ברורה בין זמר ים תיכוני שאמור לבצע שירים מהמקורות או על ידי מלחינים וכותבים מאוד ספציפיים, או זמרים מהז'אנר האחר ("ארץ ישראל הישנה והיפה", "לבן", "אשכנזי" או איך שלא תרצו לקרוא לזה) שעובדים עם סקשן אחר של יוצרים. גם קובעי הטעם בתרבות הישראלית, אלו ששמו את המוזיקה הים תיכונית בגטאות סטייל "פסטיבל הזמר המזרחי" או תכניות קבועות בגלי צה"ל של פעם, בהחלט עזרו להפרדה הזו.
אבל לוי ז"ל מעולם לא חשש לשבור את "המסלולים" המדומיינים הללו. הוא אמנם צמח לחלוטין בחאפלות של הזמר המזרחי, והחל את הקריירה אצל בן מוש, אבל לאורך הקריירה סירב להיות צפוי. כבר ב-1989, באלבום "להתחיל מבראשית" שהגיע אחרי תקופה אפלה בחייו ולצד הלהיט הענק "ריקדי" – הוא כלל באלבום שני גרסאות כיסוי מזרחיות לקלאסיקות שעל פניו לא היה חייב: "אני אוהב אותך לאה" של צביקה פיק (ז"ל), ו"מי ידע שכך יהיה" שכתב עוזי חיטמן ז"ל לבועז שרעבי יבדל"א.
וזה לא נעצר שם: לאורך השנים הספיק לשיר גם את "יצאנו אט" (במקור של הצ'יזבטרון), את "שיר אהבה ישן" (נתן יונתן), את "חדר משלי" של החברים של נטאשה, "עוד תראי את כל הדרך" של מתי כספי ז"ל, ואפילו את "לבכות לך" של אביב גפן. ההצלחה הגדולה ביותר הגיעה דווקא משיר אחר של הנטאשות שהוא קברר, "מלנכולי" שאפילו הצליח יחסית ברדיו, וזו רשימה חלקית בלבד.
ולא רק שם לוי הפתיע, כי הוא היה מוכן לעשות דברים שהוגדרו לא טיפוסיים לזמרים מסוגו. הדוגמא המובהקת ביותר הגיעה ב-4 בנובמבר, 1995. לא מעט אמנים סירבו להופיע בעצרת שקראה "כן לשלום ולא לאלימות" בכיכר מלכי ישראל, זו שבסיומה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – מכל מיני סיבות. ישי לוי היה מהבודדים שהיו שם בזמן אמת והופיעו בעצרת – כמי שכתב, שנה קודם, את השיר "שלום לך עזה"; שיר בלתי טיפוסי בעליל לז'אנר שלו, של חייל שמאס במלחמות ובחר בחיים הטובים, על רקע האקלים האופטימי שהיה אז בארץ.
וכל זה קורה, כשהוא לא בהכרח "מפסיד" משהו בז'אנר שממנו צמח – לאורך השנים הוא ייצר המון להיטים שהם אבני יסוד בזמר הים תיכוני. מ"רעיה" האמוציונלי, ל"ריקדי" שאין אירוע ששלם בלעדיו (כולל משחקי כדורגל), ועד לשירים מאוחרים יותר כמו "ריקוד רומנטי" או "אישה נאמנה" שהצליחו בגל השני של הקריירה, והיו ללהיטי רדיו. בתקופה שבה היה קשה שלא להיתקע במגירה אחת, ישי לוי באמת הצליח להיות גם וגם. ועשה את זה בדרך המיוחדת שלו.
ואולי השיא של הדבר הזה התבטא ב"2023" – אותו אלבום קונספט שיצרה איה כורם, לציון השחרור שלה מחברת התקליטים שבו עבדה. היא הביאה לשם אמנים כמו אפרת גוש, דני ליטני, רונה קינן, אלון עדר, לאה שבת (המדהימה), וגם את ישי לוי, שלפחות לדעתי ייצר את השיר המרגש ביותר באלבום. הוא נקרא "דוד", והוא סיפר את הסיפור כולו: "רציתי סוף סוף לנצח/ ואחת ולתמיד/ נמאס לי להיות בצד שכל הזמן מפסיד/ ואני לא מפחד". "דוד" אמנם לא ממש הצליח מסחרית או נכנס לפנתיאון שלו, אבל זה הרגע המרשים בדרך שהוא עשה.
ואולי זו המורשת שהוא משאיר אחריו. את העובדה שהוא ידע לאורך השנים גם להיות חזק ברחבות הריקודים וגם ברדיו; לעבוד גם עם היוצרים הכי גדולים של הים תיכוני, אבל גם עם יוצרים מסוג אחר שבד"כ ידם של אמנים מסוגו לא מגיעה אליהם. הוא לא פחד לשבור את הכללים הדפוקים שלפעמים אנחנו שמים על עצמנו – הוא הכיר בכך שמוזיקה היא מוזיקה, ששיר טוב הוא שיר טוב, ושאפשר לבצע ולתת פרשנות לכל יצירה, ולעזאזל הצקצקנים.
ובסוף, הכל חוזר לקול שלו – קול שהשתנה עם השנים. אולי הוא היה יותר טהור פעם, ולאורך השנים נסדק מחיים לא פשוטים וסמים לא טובים, אבל הוא תמיד ידע לחדור לתוך הלב שלך. לפלס דרך בין כל הציניות וגם ההתנשאות (בואו נודה בזה) שהיתה על הז'אנר – לשלוח יד, ולגעת ברגש. אולי זאת הסיבה שהאובדן עם מותו של ישי לוי ז"ל כל כך גדול – כי היום, כבר קשה לדמיין מישהו חוצה את הקווים בצורה הזאת. אמנים היום הרבה יותר זהירים, הרבה פחות אמיצים, ובעיקר מאוד רוצים לשמור על עצמם. אבל אולי משהו מהמורשת הזאת יעבור הלאה – שמוזיקה, בסוף, לא יכולה ולא צריכה להיכנס לקטגוריות. שאפשר לעשות גם וגם, להיות גם וגם, ולהישאר אותנטי עד הסוף. לא לפחד.
