יש רגעים שבהם המוזיאונים הגדולים והגלריות הממוסדות מתקשים להתמודד עם המציאות המקומית בלי להיקלע לקונצנזוס זהיר או לפולמוס שטחי וחד-ממדי. על רקע הקיטוב הציבורי והצורך במרחב לשיח פתוח, התערוכה הקבוצתית "ישראל דירתנו", המוצגת בגלריה פרזיה באוצרותו של עלי קפלן וילדמן, מציעה נקודת מבט אחרת. הגלריה פועלת בתוך דירה פרטית שבה אנשים חיים, והבחירה להציג בה אמנות ועיצוב עכשוויים מחזירה את הדיון בישראליות למרחב היומיומי: הסלון, המטבח והמסדרון.
>> רגע לפני הבלאק פריידיי: הזבל של זיו קורן מגיע לכיכר הבימה

הבית אינו משמש כאן רק כרקע לתליית העבודות, אלא כמרחב טעון בזיכרונות, בחרדות, בזהות ובתקווה. התערוכה אינה עוסקת בפוליטיקה מפלגתית או בסיסמאות, אלא בפוליטיקה המתקיימת בחיי היומיום ומתגלמת בחפצים המקיפים אותנו. העבודות נעות בין עיצוב לאמנות פלסטית ומבקשות לבחון את המציאות הישראלית בלי להסתפק במסרים חד-משמעיים.

בין פציעה לריפוי: נוף החפצים והחומר

בעבודתו של זיו כהן, "עזרה ראשונה", דימויי פלסטרים רפואיים נושאים פסים צבעוניים המזכירים את סרטי אותות המערכה הצבאיים. הפלסטר, שנועד לכסות פצע ולעצור דימום, הופך לסמל של טראומה לאומית מתמשכת. אותות המערכה, המנציחים השתתפות במלחמות ומסמלים הכרה בשירות הצבאי, מקבלים כאן משמעות נוספת כשהם מופיעים בדימויי הפלסטרים. החיבור מעלה את השאלה אם אפשר להפריד בין סמלי הגבורה לבין הפציעות, הפיזיות והנפשיות, שהמלחמות מותירות אחריהן.

המתח בין מלחמה לביתיות מקבל ביטוי אחר בעבודתו של עופר סגל, "פגז מספר 4 – אני לא יכול יותר". בעוד שעל טילים ופגזים נכתבים לעיתים מסרי נקמה, סיסמאות קרב והקדשות, כאן מופיע על פגז מקרמיקה הכיתוב "אני לא יכול יותר". האובייקט הופך לכלי ביטוי של שחיקה, תשישות נפשית ורצון להפסיק את מעגל האלימות.

גם צורתו הזקופה של האובייקט מעוררת אסוציאציות פאליות, מפולחן הלינגאם של האל שיווה בתרבות ההודית ועד לסמלי פוריות קדומים. המפגש בין כוח, מיניות והרס מעניק לעבודה ממד נוסף: דימוי של כלי שנועד להפעיל כוח הופך לנשא של חולשה ושל זעקה אנושית.

בעבודה "טווס" של האמן אורי שיפרין ענבי, עשרות פטישים מתנפחים של יום העצמאות, הנושאים את דגלי ישראל, מרוקנים מאוויר ומאוגדים על הקיר בצורת מניפה גדולה. הדימוי מזכיר את זנבו הפרוש של הטווס, המסמל יופי וראוותנות. הפטישים, צעצועי חג צבעוניים ורעשניים, נותרים כעת מעטפות פלסטיק חסרות נפח. כך הופך סמל חגיגי לדימוי של גאווה לאומית שאיבדה מנפחה, ומעלה שאלות על הפער בין הדימוי העצמי של החברה לבין פגיעותה.

בין הישן לחדש: בית, שורשים וזהות

בעבודתו של עוזי עמרני, "זאת מנוחתי", כיסא נדנדה עטוף בטקסטיל שחור ולבן משנה את משמעותו של אחד מסמלי הביתיות המוכרים. הכיסא, המזוהה עם מנוחה ושלווה, נעטף בבדים המזכירים טליתות ומרקמים מסורתיים. במקום להשרות רוגע, הוא מעורר תחושה של מתח ושל תנועה מתמדת בין מזרח למערב, בין קודש לחול ובין זיכרון משפחתי לארעיות. הבית, שאמור להעניק ביטחון, מתגלה גם כמרחב שבו מתנגשים זיכרונות, מסורות וזהויות.

בעבודתו של דוד (דוכי) כהן, סנדל שורש, המזוהה עם טיולים, חלוציות וקשר לאדמה, הופך לאובייקט מכאיב. קיסמי שיניים הנעוצים בו יוצרים מתווה המזכיר את מפת "ארץ ישראל השלמה". ההליכה בסנדל כזה כמעט בלתי אפשרית, שכן כל צעד כרוך בכאב. החיבור בין הסנדל, סמל של ישראליות חילונית ומקומית, לבין המפה האידיאולוגית הטעונה, ממחיש כיצד רעיונות של שייכות וריבונות עלולים להפוך למקור של פגיעה. האדמה, שאמורה להיות בסיס ליציבות ולבית, נעשית כאן למרחב שקשה לדרוך בו מבלי להיפצע.

הבית כמראה לחברה הישראלית

"ישראל דירתנו" אינה מציגה את ישראל כגן עדן פסטורלי, אך גם אינה מסתפקת בתיאורה כמערכת מדכאת ומנוכרת. היא מציעה מבט על חברה שחיה בצפיפות פיזית ורגשית, מתווכחת על זהות ועל מרחב ונעה בין פחד, כאב ותקווה לתיקון.

הפורמט הביתי של גלריה פרזיה מעניק לעבודות הקשר אינטימי. הצופה אינו מתבונן בהן בחלל מוזיאוני מנותק, אלא נע בין חדרי דירה המשמשת גם למגורים. המפגש הזה מצמצם את המרחק בין האמנות לחיים ומחדד את השאלות שהיא מעלה: מה נותר מהסמלים שמגדירים אותנו, כיצד המלחמות מחלחלות אל הבית ומהו המחיר של תפיסות לאומיות המלוות אותנו בחיי היומיום?

דווקא החפצים הפשוטים, המוכרים והביתיים מאפשרים לתערוכה לגעת בנושאים טעונים בלי להציע תשובות קלות. היא מזמינה את הצופה להתבונן מחדש בסמלים שסביבו ולבחון את הסתירות שבתוכם. בתוך מציאות שבה השיח הציבורי נע לעיתים קרובות בין מחנות יריבים, המפגש בין אמנות, עיצוב ומרחב מגורים מציע הזדמנות לעצור ולהתבונן בחברה הישראלית מקרוב, דרך הדברים שהיא בוחרת לשמור בבית ואלה שהיא מתקשה לרפא.

"ישראל דירתנו" – גלריה פרזיה

אוצרות: עלי קפלן וילדמן.

אמנים ואמניות משתתפים: סופי אבו שקרה, עידו גורדון, לביא זוהר, רענן חרלפ, דוד (דוכי) כהן, זיו כהן, ניל כהן, מיכל לוריא, אריאן ליטמן, עופר סגל, יובל סמואל אריכא, נרדין סרוג'י, עוזי עמרני, הדר פורטנוי נרובאי, אורי שיפרין ענבי ונועה תבורי.

צילום: איתי איילון.

איפה ומתי: גלריה פרזיה, לונץ 13, תל אביב, דירת קרקע. רביעי 17:00-21:00, שישי 11:00-14:00. נעילת התערוכה: 14.11.2026.

לפרטים נוספים באתר הגלריה

• אמנות
• תערוכות
• תערוכה