הניינטיז לא גרים כאן: כרמלה גרוס ואגנר ניצחה את הנוסטלגיה
מופע האיחוד הנוכחי של כרמלה גרוס ואגנר, סביב אלבום הבכורה "פרח שחור", הוא הברקה שמתעלה הרבה מעבר למתיקות הנוסטלגית הרגילה של איחודי הניינטיז. הוא מזכיר את הזמן ההוא שבו פרצו כאן דרכים נועזות, כמה מעט הלכו בהן, וכמה מעט התקדמנו מאז. והוא הכי הזמן הזה
הניינטיז. הניינטיז. הניינטיז. הם התנפלו על הקהל מהצליל הראשון. אמרתי "צליל"? התכוונתי מטח של בס מכיוון ערן צור, הלמות התוף של אורי בלק, הגיטרה המטונפת של אורי פרוסט והקלידים המטפטפים של אבשלום כספי. זה סאונד. זה הניינטיז. זה כרמלה גרוס ואגנר והם על הבמה של הבארבי החדש בנמל יפו וכולם מתרגשים. כבר ראינו את רוב הרכבי הניינטיז הישראלים מתאחדים. זה משהו אחר. זה דבר דחוס מתוק.
>> וואו בנאדם: ראינו את ג'ימבו ג'יי מעיף את הבארבי
30 ומשהו שנים חלפו מאז "פרח שחור", אלבום הבכורה של הלהקה והשיר הפותח שלו – "כרמלה גרוס ואגנר" – פותח באופן טבעי את מופע האיחוד המוקדש לאלבום. זה בעצם שיר שצריך לפתוח כל הופעה, כולל הופעות שאינן של כרמלה גרוס ואגנר כלל, זה צריך להיות שיר הפתיחה של החיים במאה ה-20, שיר הפתיחה של החיים שלי. כשחזרתי הביתה בדקתי: הביצוע הזה היה טוב מהמקור. זה היה נכון לגבי חלק לא קטן מהשירים בערב.
הם כמובן מוזיקאים יותר טובים ממה שהיו לפני שלושה עשורים, בעיקר אורי פרוסט שהפך לגיטריסט עם עוצמות שיש למעטים, וערן צור הוא כמובן פרפורמר כריזמטי בהרבה ומשמעותית פחות מנייריסט מכפי שהיה בימי האלבום העליזים, כך שבאופן נדיר למדי ההשוואה מרגישה לא הוגנת. אבל זה גם קצת כאילו משהו בחלק מהשירים הבשיל – "עלבון", "פרפרי תעתוע", "נשים כותבות שירה" בביצוע נהדר עם אלונה דניאל – והזמן טען אותם במשמעויות, בגוונים חדשים של רגש ובאיזו חדות חדשה ובוגרת, מעבר לזעם והכאב וחיבוטי הלב של העשור המיתולוגי ההוא.
הדבר המיוחד שקרה בהופעה הזאת ביום רביעי בערב, וממה שאני מבין זה נכון גם להופעות שהתרחשו מאז, הוא שכרמלה גרוס ואגנר ניצחה את הנוסטלגיה. זאת לא הייתה המתיקות המאפיינת את איחודי הלהקות של העשור ההוא שמחזירה אהבות ישנות וזורקת אותך עשורים אחורה בזמן. כי בזמן אמת, 1991, כרמלה הייתה להקה אפלה, קשוחה, מתריסה, עמומה מינית, בעלת נטיות אמנותית לא קונבנציונליות, דוקרנית. הווייב הזה לא הזדקן כלל לאורך שעה וחצי.
דווקא השירים שנשארו אז מחוץ לאלבום (ויצאו עכשיו בגרסת הדה-לוקס-רימאסטרד הכפולה), נתנו להופעה את הקונטקסט המוזיקלי התקופתי המדויק שלה והזכירו מי הייתה אז כרמלה. שירים כמו "החפץ" ו"המכסה הירוק", ניו ווייב פאנקיסטי של מועדון הליקוויד, תחושת סכנה בכל שורה. הקאבר מלא הזעם והכאב של "אלינור", הדיסטורשנים הפופיים של "חונק אותי" בהובלתו הווקאלית של כספי, ג'יזס איזו התפרצות יצירתית נועזת ובוחנת גבולות זאת הייתה אז. הניינטיז. הניינטיז. אבל עכשיו בעצם יותר.
"פרח שחור" היה אלבום פורץ דרך שזיקק ל-40 דקות את הצד היותר קומוניקטיבי של הכרמלות דאז. ערן צור הסביר בהופעה שהסלקציה התבצעה כי יותר מ-40 דקות מוזיקה על תקליט ויניל מצריכות התפשרות על איכות הסאונד, אבל בדיעבד היה קל לשמוע שברי סחרוף וקורין אלאל – המפיקים המוזיקליים של האלבום – לגמרי ידעו מה הם עושים. הלהיטים העיפו את הקהל בבארבי כמובן, גברים ונשים שהיו בני עשרה או עשרים פלוס כשהאלבום ראה אור רקדו כאילו זאת 1989, אבל זאת לא הייתה הופעה של מחרוזת גרייטסט היטס באוקטן גבוה, יותר כמו שחזור וירטואוזי של מהות הלהקה בעת ההיא. כלומר, עכשיו.
זה מופע איחוד שלא בהכרח בא לעשות לצופים שלו נעים. הוא בא לשאול אותם כמה זמן עבר מאז הניינטיז. כמה הלכנו קדימה. כמה הלכנו אחורה. לא רבים הלכו מאז בדרך שכרמלה גרוס ואגנר פרצה. ושיר כמו "רטוב וחם", שנפסל אז לשידור ברדיו, היה מחולל אולי סערה גדולה אפילו יותר בישראל האולטרה-שמרנית של ימינו. להקת רוק עכשווית עם שפיצים כאלה לא הייתה עוברת ועדת פלייליסט ברדיו של 2024. זאת לא נוסטלגיה שהמופע הזה מעורר, כמו שזה להיזכר פתאום בבהלה בפעם האחרונה שהתקדמת, ומה לעזאזל עשית מאז.