לאונרד כהן באלבום פרידה נטול הפתעות אך עדיין אפקטיבי

"זה כמו לתת לאוורסט מדליה על כך שהוא ההר הגבוה ביותר", ספק בירך, ספק עקץ לאונרד כהן את בוב דילן לרגל זכייתו בפרס נובל בחודש שעבר. רק יום לפני כן התפרסמה ב"ניו יורקר" כתבת פרופיל גדולה, מקיפה ומרתקת על כהן, שבה הכריז כהן שהאלבום החדש שלו, "You Want It Darker", רק ה־14 ב־50 שנות קריירה (אם כי השלישי בחמש השנים האחרונות), יהיה גם האחרון. באותה הזדמנות הוא גם הודיע שלהערכתו לא נותר לו עוד המון זמן על כדור הארץ. זה לא עניין נפוץ במוזיקה פופולרית, לשמוע אלבום של אדם שעבר את גיל 80, אבל להתעניין באלבום של כהן רק על סמך הישג זה כמו לתת לאוורסט מדליה על כך שהוא עדיין בנפאל.

זו, כמובן, לא עקיצה נגד כהן, ולמרבה המזל "You Want It Darker" הוא האלבום הטוב והמוקפד ביותר מרצף האלבומים שהוציא כהן בשנים האחרונות. אין פה הפתעות, לא בסאונד ולא בתוכן. קצב השינוי של כהן (בטח שלעומת דילן) היה תמיד קרחוני. הוא עבר מהפך אחד באייטיז כשהפסיק לעשות מוזיקה אקוסטית ועבר להסתמך על סינתסייזרים רובוטיים. מאז השינויים הם קוסמטיים – קאסיו אחד פחות, מקהלה אחת יותר, אבל זה הכל, כשמו של אלבום שעשה לפני כמה שנים, "רעיונות ישנים" (ההפתעה היחידה היא ליין הבס האיקוני שפותח את האלבום, שלקוח כמעט תו לתו מ"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון. כשאתה בן 80, לא אכפת לך לקחת גם מהגדולים ביותר. מי יגיד לך משהו?).

"You Want It Darker" הוא אלבום הפרידה מקריירה השלישי הגדול שיוצא ב־2016 – הקודמים היו "Blackstar" של דיוויד בואי (שכל כולו היה צופן מסויט למאבק הסודי של בואי בסרטן) ו"Post Pop Depression" של איגי פופ (שהיה אלבום רוקנ'רול של מוזיקאי בשיא כוחו, רגע לפני שהוא מרגיש שאפילו שבריר מהכוח הזה עומד לעזוב אותו באופן בלתי הפיך). אבל כהן זה לא בואי ובטח שלא איגי, ואת מילות הפרידה שלו כבר שמענו בעבר כמה פעמים, פשוט לא באותה מידה של כוונה. כהן, אחד היוצרים הבודדים שבאמת מצדיקים את הכינוי השכיח "נשמה זקנה", כבר מזמן אפל, מורבידי ומסתכל למוות בעיניים. "You Want It Darker" הוא הרגע שבו הנבואות שניבא לאורך השנים עומדות להגשים את עצמן. ועדיין, המעמד הזה מטעין את האלבום באנרגיה ובנוכחות שלא היו לקודמיו.