עשור אחרי תחילת מסע הביטול שלו, הקומיקאי נוחת בנטפליקס עם מופע שמדגים את כל הכישרון שלו - וגם את הפחדנות. פעם הוא היה סמל לכנות מוחלטת, היום הוא בעיקר בורח מהאמת
השבוע יצא בנטפליקס הספיישל החדש של לואי סי קיי, "Ridiculous", הספיישל הראשון שלו בענקית הסטרימינג מזה כמעט עשור. למי שלא זוכר, זמן קצר לאחר הספיישל האחרון שלו בנטפליקס ב-2017, הניו יורק טיימס פרסם תחקיר שבו מספר נשים מאשימות את לואי סי קיי בהטרדה מינית, וכך התחילה בעצם תקופת ה"ביטול" של לואי. הספיישל החדש מסמל בפני רבים את שובו של לואי למיינסטרים, ביטול של הביטול בצורה מסוימת. אז האם הספיישל החדש טוב? האם הוא מצחיק? והאם זה בכלל משנה?
>> את הספיישל של אלי חביב אהבנו הרבה יותר ת׳כלס
לואי פותח את הספיישל החדש שלו בלי הרבה הקדמות. הוא עולה לבמה של האולם המפואר, אוחז מה שנראה כמו כוס קפה חד פעמית, ולבוש בחולצה מכופתרת פשוטה וג'ינס. הוא אפילו מתנהג כאילו הוא מופתע מהתשואות של הקהל. "אני רק בחור רגיל!" הפתיח הזה צועק לנו. התדמית של לואי כ-Everyman, למרות היותו קומיקאי מוערך ועשיר, הייתה תמיד חלק חשוב מהדמות הבימתית שלו. זו אחת הסיבות שהמאמר הזה ב-2017 שבר לכל כך הרבה מעריצי קומדיה את הלב. כן, לואי לא היה מושלם, אבל הוא היה כמונו: לוזר מיואש וחרמן, לא מטרידן או משהו כזה.
בשביל רבים, החשיפה של לואי ב-2017 הייתה מקרה של משבר אמונה. לואי היה הישו של הקומיקאים, או לפחות האפיפיור, ולגלות על הצד האפל הזה שלו היה מאכזב, בלשון המעטה. עמוד היוטיוב Comedy Without Errors מתאר רגשות כאלה בסדרת הסרטונים המרתקת שהוציא השנה על סי קיי, אבל אני אף פעם לא הרגשתי ככה. אני לא כותב כאן כמעריץ סי קיי בהווה או מעריץ לשעבר, אלא בתור חובב קומדיה שתמיד היה מודע לכוחו של לואי, אך לא העריץ אותו. אם כבר, אפשר להגיד שהתגובה הראשונית שלי להאשמות הייתה "טוב, לפחות אני לא צריך לראות את כל הספיישלים האלה עכשיו".
אבל הרוב לא הגיבו כמוני. קהילת המעריצים של סי קיי התפצלה לשתי קבוצות מרכזיות: אלו שהרגישו מאוכזבים ונבגדים על ידי האליל שלהם, ואלה שחשבו ואמרו "מה הוא כבר עשה?" זו שאלה רלוונטית: מה לואי סי קיי בעצם עשה? ההאשמות המרכזיות כלפי סי קיי עוסקות במספר מקרים שבהם הוא חשף את איבר מינו ואונן מול נשים בחדר. לואי, ואלו שמגנים עליו, נוהגים לומר שהוא "ביקש רשות" מאותן נשים, אבל נוטים להשמיט את הפרט השולי שהוא לא קיבל רשות. הוא שאל "אני יכול לאונן מולכן?" והן בדרך כלל ענו "מה?" ולפני שהן ידעו זה כבר קרה. לאחר מכן, האמרגן של סי קיי, דייב בקי, ניסה להשתיק את אותן ההאשמות עד היום שבו הן התפרסמו. לואי אז פרסם "התנצלות" שלא הכילה את המילים "אני מצטער", והלך לגלות קומית. גלות קומית שכללה מספר סיבובי הופעות מצליחים, אינספור הופעות בפודקאסטים, ארבעה ספיישלים שיצאו באופן עצמאי באתר שלו ופרס גראמי אחד. אבל עכשיו… הוא באמת חזר.
הספיישל "Ridiculous" הוא… בסדר גמור. הוא אפילו מאוד מצחיק, לפרקים. לואי הוא עדיין מאסטר בבחירת מילים, דליברי קומי וטיימינג, והוא עדיין מצליח לגעת בצד האפל של כולנו כשהוא מדבר על נושאים כמו יחס החברה לזקנים, או על ההזדקנות שכולנו עוברים בכל רגע. במהלך הספיישל מצאתי את עצמי נע בין התפרצויות צחוק מפתיעות לאנחות ייאוש של "אה, עוד בדיחה שבה אתה מעמיד פנים שעשית משהו נוראי, אבל אז חושף שלא עשית את זה, ואז בעצם אולי כן". אם זה היה הספיישל הראשון של קומיקאי חדש שאף פעם לא שמעתי עליו, הייתי נותן לו ביקורת חיובית. אבל לואי הוא לא קומיקאי חדש, ואני יודע עליו הרבה יותר מדי. ובין כל הבדיחות המצחיקות בספיישל, אין כמעט שום חוט מקשר, שום דבר שחושף מי הוא האדם שמספר את הבדיחות האלו, וב-2026, זה משהו שאנחנו צריכים.
בשיאו, לואי סי קיי היה סמל לכנות, לאמירת האמת. הוא אמר את מה שכולנו רצינו להגיד אבל לא יכולנו, כי לא היה לנו את האומץ וגם לא היינו מצחיקים מספיק. אך חשיפתו של סי קיי כמטרידן, הבהירה לנו שהוא לא היה תמיד כן איתנו. שהיה בו צד עוד יותר אפל, שהוא לא חשף בפני הקהל שלו. קומיקאי גדול כמו סי קיי היה יכול להתמודד עם ההאשמות בצורה רצינית, כנה ומצחיקה. במקום זה, כל פעם שהוא מתקרב לנושא בעייתי בספיישל הזה, נושא שיכול להוביל לשיחה על הדברים שהוא עשה, הוא מבטל אותו מהר ועובר לבדיחה הבאה. בסופו של דבר, "Ridiculous" מציג לנו אוסף של בדיחות די טובות, וזה לא מה שאני מעוניין לקבל מלואי. אבל היי, מתי ללואי היה אכפת אם מישהו מעוניין לצפות בדבר שהוא עושה? לפחות הוא ביקש רשות.