בעידן בו נראה שכל התוכן שאנחנו רק יכולים לדמיין נמצא במרחק גוגל אחד זריז שאין לנו חשק לעשות, אין אלא להעריץ את ציידי "המדיה האבודה" - בלשי-רשת שמחפשים דווקא את הפרקים הגנוזים, הנשכחים, אלו שאולי נשכחו באיזו פינה אפלה של האינטרנט. והם מתעדים את זה ביוטיוב, כמובן
קרה לכם פעם שרציתם לראות פרק אהוב מסדרת טלוויזיה, או פרסומת שאתם זוכרים מהילדות? מיד אמרתם לעצמכם: "מה הבעיה, הרי אנחנו חיים בעידן התוכן הבלתי-נגמר של האינטרנט. אין משהו שאי אפשר למצוא". רק שלא מצאתם. חיפשתם ביוטיוב, בארכיונים, בפורומים, שאלתם אנשים אקראים ברחוב. התחלתם לפקפק בעצמכם, אולי המצאתם את הכל? אולי זה אף פעם לא היה קיים? אז לא, אתם לא משוגעים וזאת גם לא הולכת להיות עוד כתבה על "אפקט מנדלה". יש מצב שפשוט נפלתם על פיסה של "מדיה אבודה". ויש תקווה שעוד תמצאו אותה. אולי.
המונח Lost Media זכה לתהודה רבה באינטרנט בשנים האחרונות. אם תכניסו את צמד המילים לשורת החיפוש ביוטיוב, תגלו מספר סרטונים הנעים בין עשרים דקות לשעתיים ועוסקים בבלשי תוכן חובבנים שהקדישו חלק נכבד מחייהם למציאת סצינה ספציפית מ"בובספוג" או משחק וידאו מעפאן של "ילדות רעות". סרטוני חיפוש מדיה אבודה הפכו לז'אנר מדיה משלהם עם צופים נלהבים שנהנים להתרווח מול הלפטופ ולראות נער מוירג'יניה מחפש אחר פרסומת שוקו שהוא פשוט משוכנע שבאמת קיימת. אפילו כוכב "דברים מוזרים" פין וולפהארד אמר בראיון שזה אחד מתחומי העניין שלו. לא הצלחתי למצוא את הראיון שבו הוא אומר את זה, למרות שאני נשבע שהוא קיים, מה שבאופן אירוני הופך אותו ל… נכון מאוד.
גם אם התוכן עצמו לא מעניין אתכם, סרטוני האינטרנט הבלשיים האלה בהחלט יכולים להיות מרתקים: מעין מיני-דוקו ביוטיוב שמלאים באובססיות פרטיות, טוויסטים, מבויים סתומים, ואם יש לכם מזל – גם קתרזיס נפלא בסוף. קחו לדוגמה את הסיפור על האישה שהייתה בטוחה שראתה בילדותה סרט אנימציה קצר ומפחיד על מכשף שיוצא מתוך שעון. היא חיפשה אחרי הסרט הזה שנים, והייתה צריכה להתמודד עם אנשים שעבדו בתחנת הטלוויזיה ששידרה את זה ולא האמינו לה, ובסוף… טוב, אני לא אספיילר.
אבל לפעמים הסיפורים הכי מעניינים הם דווקא אלה שאין להם סוף – לפחות בינתיים. כזו היא למשל התעלומה (או האגדה האורבנית) של סרט האנימה "Go for a Punch" או "סאקי סונבאשי" שלכאורה קיים רק בדיפ ווב. האגדה התחילה בשרשור בפורום המפוקפק 4chan ולפיו קיימת אנימה אלימה במיוחד על שש בחורות שתקועות בשירותים, ומאז התפתל ויצר עשרות דיווחים כוזבים וטרולינג, כמו שמתואר בטרילוגיית הסרטונים הזאת של היוטיובר ג'סטין ווהאנג.
קהילת ה"לוסט מדיה" אף הגיעה לרמות חדשות של מטא ופרודיה עצמית בשנה שעברה, כאשר "גילתה" את "גונצ'רוב" – סרט אבוד של מרטין סקורסזה משנות ה-70 בכיכובו של רוברט דה נירו ש… אף פעם לא היה קיים. מה שהתחיל כבדיחה באתר טאמבלר, התפתח לתופעה של ממש עם אנשים שיסתכלו לכם בעיניים ויגידו לכם ברצינות תהומית שמרטין סקורסזה עשה סרט מאפיה אפי שקשה מאוד למצוא, אבל קיים אי שם. מה שבאמת קיים הוא למעשה כמות אדירה של המצאות, קלישאות, פרודיות ז'אנריות ועריכות יצירתיות בפוטושופ שהיה אפשר להרכיב מהן לא רק סרט אחד אלא עשרה.
ועכשיו עולה השאלה: אם סרטוני החקירות האלה כל כך פופולריים בעולם, למה אין לנו תרבות כזו של "לוסט מדיה" בישראל? למה כאשר מקלידים "לוסט מדיה" בעברית ביוטיוב מוצאים רק סרטונים מתורגמים של חקירות מחו"ל? למה אני לא יכול לגייס צבא למצוא את פרסומת הפלאפון שאומרים בה "פוליטי תקליטי" למרות שאני משוכנע שהיא הייתה קיימת? כאשר שאלתי בטוויטר על תעלומות מדיה ישראליות מצאתי כמה תשובות מעניינות (ראיון גנוז של שרה נתניהו, סרטונים מאתר פליקס, קטעים של הפיג'מות) אבל מעט מאוד חקירות פעילות למציאתן. לכאורה, אפשר להסביר את העובדה שאין סרטוני יוטיוב ישראליים על מציאת מדיה אבודה ישראלית, די בפשטות: אין תרבות יוטיוב ישראלית. יש הרבה ז'אנרים פופולריים של יוטיוב שלא עשו עלייה אל המולדת. אבל אני חושב שהתשובה טמונה עמוק יותר.
"יש בזה איזה הרגשה של 'אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה', ואם עכשיו זה נדיר, לך תדע כמה נדיר זה יהיה בעוד 30 שנה"
אני חושב שהסיבה שאין תרבות "לוסט מדיה" בישראל, היא מפני בתור ישראלים קיבלנו מראש את זה שרוב המדיה שלנו אבודה. כן, יש לגופי שידור ארכיונים ענקיים של כל מה ששודר אצלם אבל לאזרח הפשוט אין גישה לזה. אנחנו צריכים להתמודד עם מה שהם נותנים לנו. רוצים לראות את כל העונות של הקומדי סטור? חכו שאיזה ערוץ קיקיוני ירכש את הזכויות! רוצים לראות את כלהפרקים של הרצועה? ובכן לפחות 19 מהם חסרים באתר של קשת 12, כולל פרק הסיום האייקוני. כן, יש ערוצי יוטיוב כמו "ארכיוניר" או "קלטות מלאות באבק" שסורקים קלטות וידאו ישנות ומעלים אותו ליוטיוב אבל כל האחריות על שימור המורשת הטלוויזיונית של המדיה לא יכולה להיות מוטלת רק על כתפיהם! בגלל עסקאות הפצה שונות, אתרים רשמיים בקושי פעילים, וגישה כללית של "למי אכפת" גם תוכניות אייקוניות כמו "רק בישראל" אבודות כמעט לחלוטין.
בן שני (20) הוא אספן "מדיה אבודה" ישראלי, שאוסף כבר שנים בקדחתנות קטעים מתוכניות כמו "רק בישראל" או "הקומדי סטור" – לעומת אספני "מדיה אבודה" בחו"ל מדובר בפרקים שלא נגנזו, פשוט שאף אחד לא חשב בזמנו שזה חשוב לתעד אותם. "בהתחלה אתה מתחיל מדברים שיש ביוטיוב ובכל מיני מקומות כאלה. כשאתה נכנס לזה ממש אתה מתחיל יותר לחקור על הדברים האלה ועל הז'אנרים או התקופות שיותר מדברות אליך. זה ממש תחביב לכל דבר, עם קהילה והכל". שני התחיל קודם כל בחפירות באוסף קלטות הוידאו הביתי והלא ממוין של ההורים שלו ובכל פעם שהיה נתקל במשהו מעניין – היה ממיר את הקלטת לקובץ וידאו."יש בזה איזה הרגשה של 'אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה', ושאם אני לא אשמור את זה יכול להיות שזה רק יהפוך אותם ליותר נדירים" אומר שני, "ואם עכשיו זה נחשב נדיר אז לך תדע בעוד 30 שנה זה כמה נדיר הדבר הזה יהיה. זה כמו אוסף של כל דבר אחר, ההבדל היחיד זה פשוט שזה יותר דיגיטלי ופחות פיזי. אפילו לא בטוח שאתה צופה בכל מה שיש לך, חלק לא קטן מהדברים שהצלחתי למצוא מעולם לא ראיתי".
אז נראה שיש קהילה בארץ, אבל אולי היא פשוט פחות עסוקה בתיעוד עצמי בצורת סרטוני יוטיוב כמו האמריקאים. אולי זה גם משהו ב"ישראליות" שלנו, אנחנו פחות עסוקים בעצמנו מהאמריקאים האלה. נשאיר אתכם עם עצה:בפעם הבאה שאתם רואים משהו בטלוויזיה, באינטרנט או בכל מקום אחר, שנראה לכם מוזר מדי, שאולי לא ישודר שוב אי פעם, ואתם רוצים לשמור לדורות הבאים. תקליטו אותו, תשמרו אותו איכשהו ואז חכו לרגע שלכם. גם אתם יכולים להיות גיבורי מדיה אבודה!