מעולם לא החלטתי להפוך להיות רקדן מקצועי כשהייתי בראשית דרכי במחול, אבל המקצוע הזה כבש אותי. "לזמן מוגבל", אמרתי לעצמי. טעיתי. באותו אופן, מעולם לא החלטתי להקים להקת מחול מקצועית. מה שבאמת רציתי זה ליצור. לחיות חיים של יצירה. לשם כך, הייתי אומר, כמעט "נאלצתי" ליצור את הכלי המורכב, המאתגר והמופלא הזה של להקת קולבן דאנס.

הלהקה התחילה את פעילותה ב-1996 תחת השם שהתאים לה באותה עת – קומבינע, באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, שם לימדתי ולימים גם כיהנתי כדיקן הפקולטה למחול. ההתחלה היתה מאד קשה וצנועה. אבל עמדו לרשותי סטודנטיות נלהבות ושעות אחדות במהלך השבוע שיכולנו להשתמש בסטודיו של האקדמיה לחזרות.

כעבור עשור הרגשתי שהשם הזה כבר קטן למידותיה, והוא השתנה לשמה המוכר היום: להקת קולבן דאנס. באותה עת כבר הפכה הלהקה לגוף אמנותי מקצועי ומוכר בקרב חובבי המחול בארץ. יצירות הלהקה החלו לעלות גם בפסטיבלים ברחבי העולם, וכן, זו כבר לא היתה הקומבינע של ראשית הדרך. הלהקה התקדמה והצליחה להרחיב את פעילותה, אבל לאורך הדרך התמודדתי עם הרבה מאד קשיים ומשברים, של הלהקה, וגם שלי עצמי, בעולם הפרטי שלי.

קושי אחד קבוע ליווה אותי תמיד, ועדיין עולה בכל פעם שאני מתחיל תהליך יצירה חדש: כשאני נכנס לתהליך כזה יש מעט דברים שאני יודע עליו ועל הכיוון שלו, והרבה מאד נעלמים. זה טבעו של תהליך יצירתי, כך אני מאמין. אבל לעתים קרובות מצאתי את עצמי מול רקדנים ספקניים, מיואשים, או חסרי מוטיבציה, שמחכים ממני להדרכה ברורה, להנחיות חד-משמעיות, לכיוון ברור. את זה גם לא יכולתי לתת, אבל בעיקר נמנעתי מלתת, כדי לא לחסום דרכים חדשות לעצמי ולהליך הפנימי שלי ביצירה. הדרך הקלה ביצירה היא לחזור לפתרונות שכבר ידועים לך, ולהשתמש בהם שוב. אבל הדרך שמרתקת ומספקת אותי היא להיכנס לחקירת האפשרויות שאני לא מכיר ולא מבין; לעולם שעבורי הוא הלא נודע.

כך היה גם המסע אל 'לחודים', היצירה החדשה אותה יצרתי עם הרקדנים לרגל שנת ה-25 של הלהקה. התחלתי את התהליך כחודש וחצי לפני שהקורונה השתלטה לנו על החיים והשביתה את רובנו. בדיעבד, אני חושב שהקורונה רק חיזקה בי את הנחישות ליצור את היצירה הזאת שבאופן חצי נבואי עוסקת במצב שאליו נכנסנו כולנו עם הקורונה: מבודדים, כל אחד לחוד ובריחוק חברתי, תוך שאנו משתמשים יותר מאי פעם בטכנולוגיות חדשות שיחברו בינינו, שיחליפו עבורנו את הקשר האנושי הישיר.

ברוב יצירותיי אני מחפש את הגשר בין העולם החיצוני עליו אני מתבונן לבין העולם הפנימי שלי, והאופן שבו הוא מושפע ממה שקורה בחוץ. שני העולמות האלה משקפים זה את זה כמו מראה שבורה, אבל עדיין מראה.

גם ב'לחודים' ניסיתי לגעת מצד אחד בעולם ההייטקי שכולנו נהנים ממנו ולכודים בו, ומצד שני להתבונן באופנים הרבים שבהם הצרכים הכי בסיסיים שלנו מקבלים בו מענה: הצורך להרוויח כסף ולהתפרנס, הצורך באהבה ובסקס, הצורך לקנות, והסקרנות האין סופית לדעת עוד ועוד על העולם המופלא שבו אנו חיים.
הכותב הוא מייסדה ומנהלה האמנותי של להקת "קולבן דאנס" שחוגגת 25 שנה לפעילותה עם המופע 'לחודים'. במוצ"ש ה-26.6 יופיעו במרכז סוזן דלל, ובשלישי ה-29.6 בהיכל התרבות ברחובות.לפרטים נוספים

• טור אישי
• ❤ תרבות
• מחול
• סוזן דלל