ביס מאירופה באמצע דיזנגוף: הסנדוויצ'ים שהעיפו אותנו לחו"ל
הכריכים של מעדניית ליגורי עברו מתחת לרדאר שלנו, אבל אחרי שראינו את הויטרינה הנוצצת של המעדנייה הוותיקה אין לנו יותר דרך להדחיק אותם. ויטרינות כאלה מזכירות לנו חופשות בפריז וברלין וגורמות לנו למחשבות על הגירה // ביקורת אוכל רחוב
פייר, מבחינת אוכל, לא חסר לנו המון דברים בתל אביב. אחנו עיר נהדרת לשמנמנים, מלאה באופציות שונות וגיוון קולינרי שמאפשר לכם לטרוף בכל יום מדינה אחרת. לא שאין חוסרים – אני עדיין מחכה שמישהו ירים צ'יז סטייק ראוי לשמו – אבל בכללי אנחנו די מכוסים מבחינת קרייבים. למעט אולי תחום אחד משמעותי. בכל פעם שמתמזל מזלי לנחות באירופה, הדבר הראשון שמושך את העיניים אלו כריכי הויטרינה. אני בטוח שאתם מכירים היטב את החזון היפהפה הזה, כריכים נוצצים במגוון בגטים ולחמים, מלאים בנקניקים וגבינות וכל מה שטוב בעולם, מורכבים בקלילות וקורצים מבין הזכוכיות. הם קוראים לי בלילה לפעמים, אבל אני לא עונה כי הכי טוב שיש לנו זה טוסט נקניק.
אבל פה ושם מסתתרות בתל אביב ויטרינות שכריכיהם קורצים לעוברים ושבים, מזכירים רסיסי חופשות אירופאיות בהן עצרתם לאכול איזה שינקן עם גאודה בפחמימה פריכה. לא פעם כשמקומות כאלה קמים בעיר הם קורסים די במהירות, משאירים מאחוריהם איזה שריד של קרואסון עם נקניק. אבל לא כך המקרה עם ליגורי, מעדניה/בר יין/בית קפה דיזנגופי שמחזיק מעמד כבר 12 שנים שבהם פספסתי אותו לגמרי. מה לעשות, אני לא נוטה להסתובב בדיזנגוף יפה שלי. לא חבר של דיזנגוף בכלל. אבל וולט? אוהו, אנחנו פרקטיקלי שוכבים. והשבוע ליגורי הגיעו לראשונה לוולט, ושמחתי לגלות צילומים נאים של כריכי ויטרינה שקראו לי. מכיוון שצפון-מרכז דיזנגוף זה עדיין קרוב יותר מאירופה, ויתרתי על המשלוח והלכתי לבדוק את המקום בעצמי.
ליגורי, שממוקמת לא רחוק מפינת ארלוזרוב, ממורכזת סביב המעדניה הדי קטנה שבליבה, אבל מסביב נבנה אזור שלם שנועד כולו לאירוח מחוץ לחלל הגבינות והנקניקים המרכזי, והוא נעים למדי. בצד אחד, שולחנות של בר יין נעימים על הרחוב. מהצד השני הקפיטריה, הממוקמת בחלון גדול הפונה למטבח, ומציג את כריכי הויטרינה מאחורי זכוכית. מולו, ארבעה שולחנות ארוכים וגבוהים מספקים מקום ישיבה למי שרוצה לשבת על קפה או כריך מבלי להתחייב. בהיתי בתפריט, שכתוב על החלון מעל, ומיד ידעתי מה אני מזמין. מסיבת נקניקים. כלומר, הם קוראים לזה בשם היותר קלאסי "כריך מעדניית נקניקים" (46 ש"ח), אבל אני יודע לזהות מסיבת נקניקים כשאני רואה אחת.
הכריך נלקח מהויטרינה, והונח בטוסטר לחיץ ענק לחימום לפני הגשה. הוא מגיע בבגט לבן או בבגט סלק, בדיוק 20 סנטימרים של כריך, ומכיל חתיכות של סלמי כפרי, הודו ובריסקט, בליווי איולי פיקנטי, חתיכות ארטישוק, פלפל אדום כבוש, מלא פרוסות קטנטנות של קורנישונים ושמן זית. זה באמת כריך יפהפה, גם אם מלא בפחות בשרים משהתמונה בוולט גורמת לחשוב, אבל קשה לומר שהתאכזבתי. זה היה כריך שהגשים את כל חלומות הויטרינה האירופאית שהיו לי – מפוצץ בטעמים שמתפשטים בפה ככל שלועסים יותר, נע בין החריפות המצוינת של האיולי לטעמי הבשר המאוד איכותי, שגם בפרוסות דקיקות מצליח לתת קיק, כשתוספות הארטישוק, הפלפל והקורנישונים מספקות שכבה מרקמית מצוינת. וסוף סוף יש מקום שפורס את הקורנישונים לפני שהוא מכניס אותם לכריך. כאילו, זה טעים, אבל מי רוצה אצבעות ירוקות בסנדוויץ שלו? הפתרון של ליגורי מצוין.
למעשה, הבעיה היחידה שלי עם הכריך היתה שהבגט היה קצת קשיח מדי לטעמי. זה כמובן סוג הבגט הצרפתי הזה, ששורט את החיך בגסות מבחוץ, ואין ספק שהמילוי שלו היה רך וטעים, אבל קצת התקשתי עם הביס, והלסת פעלה שעות נוספות כדי להירגע מכל הלעיסה הזו. זה היה נכון גם למנה נוספת שהוגשה באותו הבגט, שלקחתי בטייקאווי – נקניקיה מבשר לבן וגאודה בעבודת יד עם חרדל, כרוב כבוש וכמובן, פרוסות קורנישונים (56 ש"ח). היה אמור להיות בה גם שברי צ'יפס ספרדי, אבל אני מודה שלא מצאתי אותם שם כשהגעתי הביתה. מה שכן מצאתי זו נקניקייה שמנמנה, עסיסית לאללה ומאוד טעימה. זה הקטע עם חומרי גלם איכותיים – לא משנה איך מרכיבים אותם ביחד, קשה מאוד שזה לא יצא טעים. וכשליגורי מרכיבים כריך מחומרי המעדנייה שלהם, התוצאה מרגישה, וסליחה על הקלישאה, אירופה.
ליגורי, דיזנגוף 201, א' 07:30-14:00, ב'-ה' 07:30-23:00, ו'-ש' 09:00-15:00. גם בוולט ומשלוחה