על סף שבירה: "החיוך נעלם. הדבר הכי עצוב זה לראות שוק עצוב"

ימים טרופים עוברים עלינו, העצמאיים, המסעדנים וכל עם ישראל. בכל בוקר אני מתעוררת לחוסר ודאות, מה יוליד יום, איזה הגבלות, איזה חוקים ואילו שינויים. האם יהיו לי לקוחות היום בעסק או שהכל ישאר בשליחויות? האם להכין את כל התפריט או רק חלק? האם להביא את כל הצוות או שהיום עדיף לחסוך? האמת היא שאין לי מושג.

בכל יום כשאני מגיעה לשוק אני עוברת בשדרה הארוכה של הבסטות ומכל כיוון עוטפים אותי רעשי השוק, הצעקות, המוזיקה, השמחה. מאז תחילת הקורונה הצלילים האלה נעלמו עד כמעט דממה מוחלטת. הייתם מאמינים שעכשיו אתם יכולים לשמוע אחד את השני במרכז השוק? גם האנשים נעלמו. וכך לאט לאט נפלו פניהם של הבסטיונרים והבסטיונריות והחיוך נעלם. איך אפשר לצעוק "רק היום" ו"טרי טרי" או "ינעל העולם" כשהשמחה בלב נשחקה? הדבר הכי עצוב זה לראות שוק עצוב. זה לא כל כך נעים לראות שוק ריק. זה לא כל כך נעים לראות קהילה שלמה של אנשים שרוצים להתפרנס אבל אין להם איך.

"אני מייחלת לזמנים טובים יותר, מחכה ומצפה שהממשלה תתחיל לראות אותנו. אני רוצה לראות שוב את ללה שמחה ויציבה. אני רוצה להעסיק שוב את כל העובדות שלי. אני מחכה לראות את השוק השמח שהיה"

אני לילי (ללה), 12 שנים בתחום המסעדנות, עבודה שמביאה סיפוק אדיר ורק מי שאוהב אותה יכול להיות חלק ממנה. המסעדה הראשונה שפתחתי הייתה מסעדת ראצ'ה הגרוזינית בירושלים, כל המשפחה שלי התגייסה למפעל הנהדר הזה. המקום הפך להיות מוסד שאנשים עלו אליו לרגל מכל קצוות המדינה, פגשתי והרגשתי את כל היופי והסיפוק שיש בתחום, לשמח ולרגש אנשים עם אוכל, אירוח ושירות, להיות הפנים היפות של המדינה אל מול תיירים נכנסים, לפרנס בגאווה את הדור הצעיר מלצרים ועובדים רבים נוספים.

שוק עצוב הוא הדבר הכי עצוב בעולם. ללה – חמארה גיאורגית בשוק הכרמל (צילום: אפיק גבאי)

יחד עם כל הטוב וההצלחה הגיעו גם אתגרים רבים, שהקשים בהם הם כוחות הטבע והמצב הביטחוני. כאישה שורדת שכל חייה שום דבר לא הכניע אותה, תמיד המשכתי הלאה תוך כדי דימום בציפייה לימים טובים יותר. צוק איתן לקח אותי שנים אחורה מבחינה כלכלית, הפיגועים בירושלים גרמו לי לעבוד קשה יותר כדי לשמור על המורל. אז הגיע טרור הסכינים וזו הייתה מכה אחת יותר מדי שכבר לא יכולתי להכיל.

תוך זמן קצר מצאתי את עצמי עוזבת את ירושלים ומקימה בשתי ידיים את מפעל חיי, מעתיקה את המסעדה שלי למבנה ענק ועוצר נשימה בנווה צדק בתל אביב. לפני שמונה חודשים החלטתי לסגור את ראצ'ה ולפתוח את ללה – חמארה גאורגית חלבית בשוק הכרמל, מקום חלום שמעסיק רק נשים ואוהב אנשים. המסעדה הפכה להצלחה מהיום הראשון. הגיעו המון אנשים ואני פרחתי ושמחתי כי אין דבר שאני יותר אוהבת מלארח. אחרי 12 שנים בתחום הבנתי שזה בדיוק העסק שהייתי זקוקה לו. המקום פעל רק ארבעה חודשים ואז הגיעה הקורונה. כאן כבר נשברתי.

"הייתי חלק ממטה הליכוד יחד עם אסנת מארק, ועכשיו היא קוראת לי 'שמאלנית' כי נאמתי בהפגנה בשם המסעדנים, על הפרנסה שלנו, על הבית שלנו. זה לא ייאמן. איך היא יכולה להגיד דבר כזה על מחאה על העתיד של כולנו?"

אפילו אני, "הלוחמת", זאת שלא מוותרת על חלומה, זאת שעברה גירושים והייתה מסורבת גט, זאת שגידלה לבד את בתה והביאה פרנסה הביתה, נשברתי. אני לא מאמינה שלמצב הזה הגענו, לשוק עצוב ללא לקוחות. קשה לנו, קשה מאוד לחיות ככה, לעבוד ככה ולתכנן משהו קדימה. במשך שנים הייתי פעילה בליכוד, הייתי חלק ממטה הליכוד יחד עם אסנת מארק, ועכשיו היא קוראת לי "שמאלנית" כי נאמתי בהפגנה בשם המסעדנים, על הפרנסה שלנו, על הבית שלנו. זה לא ייאמן. איך היא יכולה להגיד דבר כזה על הפגנה ומחאה על העתיד של כולנו? 

אני מייחלת לזמנים טובים יותר, מחכה ומצפה שהממשלה תתחיל להבין אותנו, תתחיל לראות אותנו. אני רוצה לראות שוב את ללה שמחה ויציבה. אני רוצה להעסיק שוב את כל העובדות שלי. אני מחכה לראות את השוק השמח שהיה. עצובה לי מאוד התקופה הזאת אבל אני בטוחה שגם אותה נעבור, כי עברנו כל כך הרבה דברים וכבר גידלנו שיריון ששום דבר לא יכול לשבור. עכשיו אני חלק מהנהלת התאחדות העצמאיים שפועלת למען כל העצמאיים במדינה בלי הבדל דת, גזע, מין וסקטור. ביחד ננצח הקורונה הכלכלית.