בעידן הרימייקים, "ללכת עד הסוף" לוקחת החלטה אמיצה. וזה משתלם

לפני חצי יובל עלה למסכים להיט מפתיע – "ללכת עד הסוף", סרט קטן וחמוד על קבוצת מובטלים מצפון אנגליה שמוצאים דרך מקורית להתמודד עם המשבר הכלכלי. החבורה מחליטה להעלות מופע חשפנות כדי לעשות קצת כסף מהצד, לומדת לרקוד לצלילי דיאנה רוס ומתמודדת עם עניינים נוספים – דימוי עצמי, אבהות, תפיסת גבריות, מערכות יחסים רומנטיות וכמובן השילוב של כל אלה עם העוני וההזנחה מהם סובלת העיר שלהם ואזור צפון אנגליה כולו. ההצלחה שלו סללה את הדרך לשלל סרטים בריטיים מחממי לב על אנשים פשוטים וטובי לב וההתמודדות שלהם עם החיים, לרוב עם איזה טוויסט מפתיע שמכניס אור לחייהם – "בילי אליוט", "נערות לוח השנה", "מלון מריגולד האקזוטי", "ידיד הדייגים", "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", "גאווה" ועוד.

הטוויסט הזה לא ממש קיים בגרסת הסדרה החדשה של "ללכת עד הסוף", שנחתה השבוע בספרייה של דיסני+. הסדרה מלווה את גיבורי הסרט ההוא ומשתתף בה רוב הקאסט המקורי, כמו גם תסריטאי הסרט, סימון בופוי. ההזנחה הממשלתית, העוני, הניסיונות הנואשים למצוא פרנסה, האבהות הלא לגמרי נוכחת – הכל עדיין כאן, אבל הפעם אף אחד לא מתפשט (או לפחות לא בארבעת הפרקים הראשונים), וגם אין מרכז עלילתי אחר שימתיק את הגלולה המרה. הגיבורים שלה עדיין מקסימים ומעניינים, אבל עכשיו כבר אין גימיק שיקל עלינו את ההצצה לחיים העגומים שלהם חוץ מהם עצמם.

זה צעד אמיץ, בטח בעידן של המשכים מאוחרים ורימייקים שפשוט עושים שוב את מה שהמקור האהוב עשה קודם. אפשר לתלות את זה זה בשמרנות של חברת הסטרימינג המארחת או ברוח התקופה, אבל בתכלס, בהתחשב בגילם של הגיבורים קשה לומר שמישהו מאוכזב. הגיבורים מהסרט ההוא ממשיכים לבלות יחדיו ומעבירים את זמנם הפנוי, בין עבודות חסרות עתיד למזימות משונות, בפרלמנט שלהם בבית הקפה של לומפר ובן זוגו הבשלן (סטיב הויסון ופול קלייטון), שבעצמו נדרש לעבור התאמה לזמנים המשתנים בגלל משחק מילים סקסיסטי שניתן לו כשם.

כוכב הסרט המקורי, גאז (רוברט קרלייל), עובד כיום בבית חולים פסיכאטרי ומנסה לגייס כסף לרכישת כיסא גלגלים ממונע ומשוכלל לנכד שלו. בתו הצעירה, דס (טליתה ווינג), משחררת את התסכולים מהחיים עם אמה המזניחה בהברזה מבית ספר והסתבכות בצרות, למשל חטיפה לא מכוונת של כלבה שזכתה בריאליטי Britain's Got Talent. דייב (מארק אדי, "משחקי הכס") מחפשת משמעות בחייו שאיננה קשורה לבת זוגו ג'ין (לזלי שארפ), שבעצמה מתמודדת עם דילמות קשות במיוחד כמנהלת של בית ספר מתפרק ונטול תקציבים. הורס (פול בארבר) מתמודד עם שלל בעיות בריאות ונדרש להתייצב בפני ועדה רפואית בעיר אחרת, רק שהדרך היחידה שלו להגיע אליה היא בעזרת הקלנועית שלו. יש גם מורה למוזיקה שמקימה "מקהלת נקמה", אמן גרפיטי מבטיח עם קשיים נפשיים, ילד קלפטומן שמתקשה לבקש עזרה, יונת מירוצים יקרת ערך, משפחת מהגרים שנזרקת מהבית – וכל זה רק בארבעת הפרקים הראשונים.

הבעיה העיקרית של "ללכת עד הסוף" היא שקורה בה יותר מדי, ולאורך יותר מדי זמן – הפרקים נמשכים כחמישים דקות וצוללים לעומק כל סוגיה ושאלה. העונה הראשונה כוללת שמונה פרקים דחוסים בעלילה, בביקורת חברתית, ברגעים משעשעים או מוזרים ובתוכניות מטורללות יותר ופחות של גיבוריה. זה מאפשר לה לכסות עוד ועוד נושאים חברתיים רלוונטיים לאנגליה של ימינו, אבל לפעמים זה מרגיש רפטטיבי או פשוט יותר מדי. היה אפשר בכיף לוותר על כמה עלילות לטובת קיצור והידוק של הפרקים, ועדיין היה נשאר מקום לקצת צילומי אווירה. בגלל שהעלילה מתפרשת על כל כך הרבה כיוונים ואין עוגן עלילתי שמחבר הכל לסיפור מותח אחד, היא לא ממש עובדת כסדרת בינג' ועדיף לצרוך אותה פרק אחד בכל פעם.

על הבעיות האלה הסדרה מתגברת בזכות הלב הגדול שלה, החינניות של הדמויות והאווירה שמצליחה להישאר נעימה ומהנה גם כשהמצב אפל למדי. החיסרון העיקרי בסדרה הוא שיש לה יותר מדי מה להגיד ויותר מדי דברים שהיא רוצה לעסוק בהם, כך שקל לסלוח לה גם כשהיא לא לגמרי מדייקת. הקושי שהדמויות מתמודדות איתו בשל ההזנחה המוחלטת של השירותים הציבוריים במדינה הוא לא תירוץ לעלילה אחרת, אלא המכשול הנצחי שמפיל אותם לרצפה כל פעם, ועדיין הם תמיד מוצאים את הדרך לעמוד מחדש. במיוחד ראויה לציון ההתמודדות של הסדרה עם קשיים נפשיים וחוסר היכולת לטפל בהם בצורה ראויה ללא גב כלכלי יציב, סוגיה שעולה שוב שוב בדרכים שונות ומתוארת כמעט כמו כרוניקה של טרגדיה. יש גם סיפורים קלים יותר לעיכול, קצת צחוקים וקצת רומנטיקה, אבל אם התעניינתם בעיקר התגית "קומדית מחממת לב" לא בטוחה שזה מספיק כדי להחזיק אתכם עד סוף העונה. נסו אצל "טד לאסו".

"ללכת עד הסוף", עונה ראשונה זמינה בדיסני+