ביום שאחרי הסגר הזה נצטרך להחזיר את התשוקה
״שכחנו את הקסם של המסעדות. שכחנו, כי כואב לזכור״. עודד קרמר, בימים כתיקונם מבקר המסעדות של טיים אאוט, מסביר למה עכשיו זה לא הזמן לביקורת מסעדות
המסעדה האחרונה שאכלתי בה הייתה חנן מרגילן. אחרי יום ארוך, בשעה תשע בערב, היינו רעבים ובדיוק עברנו באזור. נכנסנו והיה נהדר. הזמנו את כל התפריט וליקקנו את הצלחות. כמה ימים אחר כך הדיבורים על סגירת המסעדות הפכו למציאות, וככה קיבלתי זכרון של סעודה אחרונה מושלמת. רק שעכשיו, כמעט חודש אחר כך, ההכרה פתאום נחתה. אומנם זאת הייתה ארוחה מושלמת, אבל בהרבה יותר מידי מובנים זאת הייתה הסעודה האחרונה.
היום שאחרי הסגר הולך להיות לא פשוט. המסעדות שיחזרו, וכבר עכשיו ברור לגמרי שלא כולן יחזרו, ימצאו את עצמן במציאות חדשה. גם אלו שהצליחו להחזיק את הראש מעל המים יצטרכו להסתגל לסיטואציה אחרת. לחוסר הוודאות. אף אחד לא מבטיח לנו שלא יהיה עוד סגר. שהמצב לא ידרדר שוב, לפני שהוא ישתפר. ועוד לא אמרנו כלום על המשבר הכלכלי שלא באמת ידוע כמה הוא עמוק.
אבל הדבר הכי שונה זה אנחנו. הסועדים. הסגר הראשון היה כמו פטיש בראש. הגעגוע לכל מה ש"נורמלי" היה בלתי נתפס. נזכרנו בארוחות שאכלנו. שיחזרנו מנות אהובות. שיחקנו עשרות פעמים במשחק "איפה המקום הראשון שנלך אליו כשייגמר הסגר".
כשהסגר הראשון נגמר, ניסינו לחזור כמה שיותר מהר לשגרה. יצאנו למסעדות, כתבנו ביקורות. הכל כרגיל. כאילו לא קרה כלום. את הזמזום הטורדני שהציק בחלק האחורי של הראש הדחקנו. קצת כמו דמות בסרט מצוייר שממשיכה לרוץ ועוד לא מבינה שהאדמה מתחת רגליה נגמרה והנפילה כבר בלתי נמנעת.
והנפילה הגיעה בסגר השני. החיים האמיתים איבדו אותנו. שכחנו את ההרגשה של לשבת בקולנוע וללכת לאיבוד בסרט. את הרגע באיצטדיון מפוצץ עם עוד 30 אלף אנשים, כשהר הגעש מתפוצץ. את הרגע שבו אתה מוצא את עצמך במקום קסום בחו"ל, שלא ידעת בכלל שהוא שם. והכי גרוע, שכחנו את הקסם של המסעדות. שכחנו, כי כואב לזכור. וכשאתה מדחיק את הרגעים הקסומים, אתה מאבד את התשוקה.
והתשוקה שלנו למסעדות היא הרבה יותר מתשוקה לאוכל טוב. מסעדות הן כבר מזמן לא רק מקום שאוכלים בו. חלק גדול מתרבות המסעדות שלנו היא חוויה חברתית. עבור לא מעט אנשים זו צורת הבילוי החברתית המועדפת. לשבת עם החברים מסביב לשולחן. לשבת על הבר. להזמין הרבה יותר מידי מנות ולחלוק אותן – כל מה שנחשב לא ראוי בזמן שמגפה משתוללת בחוץ.
ביום שאחרי הסגר הזה נצטרך כולנו להחזיר את התשוקה. להתאהב מחדש בחיים האמיתיים.
קצת כמו להתאהב מחדש באקס שאתה בכלל לא יודע למה נפרדתם, ולקוות שהפעם זה כבר לכל החיים. רק שהבעיות הבסיסיות במהות של הקשר לא השתנו. המחלה עדיין נמצאת ברקע. ואם נרצה שזה יעבוד, שני הצדדים יצרכו לעשות שינוי.
מצד המסעדות זה ידרוש שינוי בחשיבה. מעבר להתמודדות הכלכלית הלא פשוטה הן יצטרכו לספק פתרונות לסוגייה החברתית. למשל להמציא מחדש את צורת ההושבה במסעדה. או למצוא דרך לאפשר לאנשים לחלוק מנות מצלחות נפרדות. לספק חוויה חברתית בעולם שבו חוויות חברתיות הן סכנה בריאותית זאת משימה לא פשוטה. לעשות את זה אחרי חודשים של הדחקה, זה מסובך פי שתיים.
מצידנו זה ידרוש סבלנות. זה הולך להיות תהליך לא קל, שחלקו, די בוודאות, יכלול רגעים לא פשוטים. הפיתה בולנייייייז של אייל שני, והדיון הציבורי סביבה, היו רק הפריביו שקיבלנו לתהליך הזה. עכשיו צריך להיות סבלניים. התאהבות ותשוקה דורשות התעלמות מפגמים. זה לא הזמן להיות קטנוניים. זה לא זמן לחפש תקלות. וזה בטח לא זמן לביקורות עומק מנומקות. ביקורת היא עסק טכני. מה הזמנו, מה קיבלנו, כמה שילמנו. אפשר לעטוף את זה באין ספור דרכים, בסוף זה טופס ממשלתי מנוסח מחדש. ועוד לא נולד הטופס שהצליח להבעיר תשוקה.