היום שבו הפסקתי לקנא בהומלסים

במקום קטן ופריבילגי במוח שלי תמיד קינאתי בהומלסים. משהו בשחרור המוחלט הזה, בעובדה שהם לא מוכרחים להשתתף באף מסגרת חברתית – לא ללכת לעבודה, לא לשלם מסים, לא לגדל ילדים, לא לקיים קשרים חברתיים, לא להרים טלפון להורים ולא לתהות אם הם מגשימים את עצמם ועושים את מה שהם באמת רוצים – קסם לי מאוד. איגנורנס איז אה בליס, גם אם היא מגיעה במחיר של ויתור אולטימטיבי על החיים, גם אם היא מושגת באמצעות אדי נייס גאי וקריסטל מת׳.

לא רחוק מהבית שלי, על רחוב הרצל, ליד הסניף של אוליב (או עולב), יושב תמיד הומלס גבוה מאוד ורזה מאוד, פליט מאריתריאה עם פנים אקספרסיביים ועצובים. מלווה תמיד בתיק גב מהוה, בוהה תמיד נכחו בחוסר מעש. אנחנו מחליפים מבטים כשאני עוברת, הוא מסתכל עמוק בעיניים, אני יודעת שזה מטורף אבל לפעמים אני מקווה שאם אביט חזק מספיק אולי יתחולל פה פריקי פריידי וכל המחויבויות האמיתיות והמומצאות שלי ינשרו ממני ליום אחד.

לפני כמה חודשים יצאתי מהבית והבחנתי בשלוליות קטנות ואדומות על המדרכה. הלכתי בעקבות המסלול המורבידי הזה ובסופו עמד אותו בחור, פרקי ידיו מטפטפים דם על מכנסיו. בזמן שניסיתי להתעשת ולהבין מה הדבר הנכון לעשות, אחזו בו שני בחורים והושיבו אותו על ספסל, ואדם שלישי חייג למשטרה או למגן דוד אדום או למקום שאמורים להתקשר במצבים כאלה.

חשבתי שלא אראה אותו שוב, אבל כעבור שלושה ימים הוא כבר התייצב בספסל הקבוע שלו, עם אותו תיק גב ואותה הבעה. נמנעתי מהצלבת המבטים הקבועה שלנו. הייתי משוכנעת שאנשים שאין להם מה להפסיד אינם נופלים לדיכאון כמו תל אביבים שבעים. נראה שטעיתי.