למלא את החלל

יש סצנה מצוינת במחצית הראשונה של "הבן של אלוהים": אברהם קופינאס (מכרם חורי), ראש מועצת באר טוביה לשעבר, עולה על אוטובוס בסלוניקי. באחת התחנות עולים גלוחי ראש בעלי חזות מאיימת ומקיפים אותו. לפתע נשמע מכיס חליפתו רינגטון של "הבה נגילה" וקופינאס מנסה לאתר ולהשתיק את הטלפון הנייד שלו בידיים רועדות. כשהאוטובוס עוצר בתחנה הוא נמלט כל עוד נפשו בו, ובהגיעו לקרקע בטוחה הוא נפרד מגלוחי הראש שנשארו באוטובוס בתנועה מגונה. הסצנה הזאת, קומית ומלחיצה גם יחד, עומדת בפני עצמה כסיפור קצר, והיא אכן כבר הייתה כזאת. ארז תדמור וגיא נתיב בעצם משחזרים כאן את סרטם הקצר "זרים" מ־2003, שזכה בשלל פרסים בינלאומיים וביותר משתי מיליון צפיות ביוטיוב. לציטטה העצמית יש מסורת ארוכה באמנות. גם ורדי שילב קטעים מאופרות מוקדמות שלו בלהיטים הגדולים שהלחין מאוחר יותר. אלא שלסצנה הזאת אין קשר אמיתי למה שקורה בהמשך, לא מבחינה עלילתית ולא מבחינה תמטית, ובשל כך היא הופכת למעין סימפטום של הסרט.

"הבן של אלוהים" מתברך בהופעות מעולות של חורי (שזכה בפרס אופיר על הופעתו כאן) ושל זוהר שטראוס, ובהבלחות בימוי חינניות ביותר, אבל הוא עומד על כרעי תרנגולת – התסריט לוקה בכשלים שהולכים ומתעצמים ככל שהסיפור מתקדם. לתוך התבנית העלילתית של סרט מסע בארץ זרה הושלכו אב ובן מסוכסכים שלא דיברו זה עם זה שנים רבות. קופינאס – ניצול שואה ממוצא יווני שהיה לאתאיסט קשה ועקשן – נשלח לייצג את באר טוביה בטקס ערים תאומות בארטה שבצפון מערב יוון. משום שבריאותו לקויה, בנו יהודה, ראפר שחזר בתשובה, מתבקש ללוותו על אפו ועל חמתו. לסיפור מצורפים גם זונה עם לב זהב בשם מריה (אריאן לבד המקסימה), ונהג שהיה פעם כוכב כדורגל (דמות מוצלחת שנעלמת מהסרט מהר מדי). בתחנה הראשונה בסלוניקי, כשהארבעה מתוודעים זה לזה, מתעצבות כמה סצנות מלבבות, ואחת מקסימה במיוחד שבה הקוסם החובב קופינאס מנצח על העיר לצלילי המוזיקה המלודית של אופיר ליבוביץ'.

אבל בצאתם לדרך נפערים בסיפור בורות של חוסר אמינות ונראה שהתסריט היה צריך לעבור עוד כמה דראפטים לפני שיצא לצילומים. הכשל העיקרי הוא בבניית הדרמה (והקומדיה) של היחסים בין אברהם ויהודה, כשהמעבר החד מהתפרקות טוטאלית להשלמה מלאה אינו משכנע ולכן גם אינו מצליח לרגש. מתעוררת התחושה שהיוצרים (שכתבו את התסריט עם שרון מיימון) רוצים להקסים את הצופים בכל מחיר ולכן הם נופלים לקלישאות ולמהמורות עלילתיות שהם מנסים לעקוף ללא מחשבה יתרה. אבל סגנון לבדו לא יכול לפתור בעיות בקונסטרוקציה.

השורה התחתונה: משחק משובח ובימוי חינני מוכשלים על ידי תסריט לקוי