טורקיה זה לא כאן. אבל הקבב הזה הוא אושר שאסור לחלוק

פעם נעצרתי ברחוב איינשטיין על "חסימת כביש". במבט לאחור זה היה קצת מוזר כי עמדתי על המדרכה לאורך כל האירוע' אבל הייתה הפגנה, והייתה התלהטות והיו מגב"ניקים, וכמו שאומר הפתגם הסיני העתיק "איפה שיש מג"ב, אין הגיון".

"עלה לניידת". שיחה לחברה הכי טובה להודיע שנעצרתי לפני שלוקחים לי את הטלפון, תחנת משטרה, יותר מדי עצורים, המתנה ארוכה בחדר אוכל עם מפות פלסטיק ורודות, חקירה קצרה, שחרור בערבות, טרמפ חזרה עם ניידת סמויה, צרחות בטלפון מהחברה הכי טובה שעשיתי לה התקף לב. פגישה נרגשת בערב. נשיקה. במרחק של יותר מ-20 שנה הכל נראה כמו קומדיה רומנטית (וכן, נאמנים לז'אנר, עדיין ביחד עד היום). והנה אנחנו שוב באיינשטיין רק שהפעם זה בכלל זה סרט טורקי. או לפחות ככה הבטיחו.

מסעדה טורקית? אם אתם אומרים. מאריס (צילום: ארקדי רסקין)

הטריילרים היו מאוד מבטיחים. למי ניפוסי, שף שעבד במיטב המטבחים בעיר, מצא את עצמו בסגרים בלי עבודה. הוא חזר לשורשים, במקרה שלו טורקיה, שם הוא נולד וגדל עד גיל 14, והתחיל לעשות שליחויות של אוכל רחוב טורקי מהמטבח שלו בשכונת שפירא. הביקורות היללו, הלקוחות זרמו והדיבור הכללי היה ש"סוף סוף יש אוכל טורקי אותנטי", אבל אז נגמרה הקורונה (לא באמת נגמרה, אבל אם כולם משחקים אותה כאילו כן, בואו נזרום) והגיע השלב הבא. מאריס, מסעדה טורקית שניפוסי אחראי על התפריט שלה.

>> הכל על אוכל טורקי באתר "השולחן"
>> ככה עפנו על למי ניפוסי והאוכל הטורקי שלו בימי הסגר

דאגלס אדאמס הגדיר בספר "סלמון הספק" את היחס שלנו לחידושים והמצאות כפונקציה של הגיל שלנו. "כל דבר חדש שקורה בזמן שאנחנו ילדים הוא טבעי. כל דבר חדש כשאנחנו בני 15 עד 35 הוא מרגש ומהפכני. כל דבר שקורה אחרי גיל 35 הוא בניגוד לסדר הטבעי". והוא צדק. כי העובדה שרחוב איינשטיין ממשיך מערבית ללוי אשכול היא חתיכת הזייה מנוגדת לכל הגיון. מה? גם אין יותר שדה תעופה? מה קורה במדינה הזו? מה היה רע בדיונות שהייתם צריכים לעשות פה עכשיו מרכז בילויים? ולמה זה נראה פחות צפון תל אביב ויותר מערב ראשון? ("אדוני, אני רק שומר פה בחניון. אתה יכול בבקשה לפתוח את הבגאז/ ולהתקדם?").

נראה לי שאפשר להפסיק עם השאלות ולהתחיל לאכול. ובואו נתחיל בבצק. במקרה שלנו פידה גבינות ותרד. כלומר במקרה שלנו – אושר פחמימתי רב תכליתי. זה נהדר. הרכות של הגבינה והשילוב שלה עם הבצק המופלא היה יכול להספיק. התרד נותן לזה את הטאץ' האחרון והופך את זה לביס שאתה לגמרי מחליק ימינה ומקווה למאץ'. מצד שני, חייבים להגיד, זה לא הרגיש מאוד טורקי. לא שציפיתי שיהיו מפוזרים על הפידה תרבושים קטנים (למרות שחייבים להודות שזה היה יוצר נושא שיחה) אבל משהו. זה לא קרה. יכלו למכור את זה באותה מידה כמאפה גיאורגי. וזה עדיין היה מוצלח.

פחמימות של אושר. לחמג'ון ב"מאריס" (צילום: ארקדי רסקין)

ארבעת המאזטים שהגיעו אחר כך היו לא אחידים ברמתם. נתעלם רגע מזה שמדובר בדיל שמגיע עם "לחם הבית" אבל בפועל הגיע עם בייגלה ירושלמי (אני אקח "מאכל טורקי ידוע או עצלנות קריאטיבית" ב500 ש"ח בבקשה), ונדבר על העובדה שקיבלנו את הסלט הטורקי הכי מוצלח שאכלנו כבר הזמן. תשכחו מהתוספת שמגישים בשיפודיות. זה עולם אחר. זה עשיר ומלא טעם, ואתה רק רוצה לקחת עוד כפית ולהתעסק בשאלה איך מזמינים סלט טורקי בטורקיה. גם מטבל היוגורט, שהיה מפוצץ בשום ובנענע יבשה, נתן עבודה עם הבייגל. הוא היה פשוט אבל מדוייק באופן מרהיב. שילוב בין קרמיות למכות של חריפות שומית שמשחק לך ברגשות.

שני המאזטים האחרים, למרבה הצער, לא הצליחו לעמוד בסף הנדרש. סלט הבורגול האדום עם וינגרט ורימונים היה פשוט לא מובן. בלאגן לא מוצלח של טעמים ומרקמים שמשאירים אותך עם חיך מיובש ויותר סימני שאלה מכל דבר אחר. ממרח האפונה הצהובה, עם בצל סגול וצ'ילי, היה שילוב קטלני בין מרקם לא נעים לטעמים לא ברורים. זה כאילו מישהו לקח חומוס מקופסא, הוציא את מעט הטוב שיש שם (אמרתי מעט) ואז ייבש לזה את הצורה.

מזל שהגיע סלט העגבניות. תראו, גם כאן, אי אפשר היה לראות את דיוקנו של כמאל אתא טורק על המנה. זה סלט שאפשר לקבל כמעט בכל חוף באגן הים התיכון. אבל למי אכפת בכלל. הוא היה אדיר. סלט עגבניות פיקנטי, עם כמות מכובדת פלוס פלוס של גבינת טולום ועם ויניגרט רימונים. אבל השוס הגדול באמת הם האגוזים שפזורים בסלט. חתיכת ביס מפתיע שתופס אותך לא מוכן ועושה "בו!", שירה בציבור של טעמים עם המנצח קפטן קראנץ'.

הסביצ'ה לעומת זאת, איך נגיד את זה בלי להעליב, לא התרוממה לגבהים שכאלה. או התרוממה בכלל. פיסות דג מעט גסות שהיו פזורות על מערום ירוקים לא מזוהים, עם מלפפון וצנונית, וכל זה על יוגורט עם סומק. וזה מרגיש כאילו זאת מנה שלא החליטה מה היא רוצה להיות, אז כל אחד מהמרכיבים פשוט עושה מה שבא לו בלי קשר כלום. דבר אחד בטוח – סביצ'ה זה לא.

אחרי כל פסגה מגיעה נפילה. "מאריס" (צילום: ארקדי רסקין)

אבל כל זה לא חשוב עכשיו, כי הנה הגיע הקבב האורפלי וזה לא רק הדבר הכי טעים שקיבלנו כאן הערב זה פשוט קבב אדיר בכל סטנדרט. זאת גם הפעם הראשונה שטורקיה נוכחת ובגדול. הרי מה הגאונות של קבב? הביס שאתה נותן השילוב בין הקראנץ' של הבחוץ לרכות העסיסית של הבפנים. השנייה הזו  שאתה סוגר את הפה וכל הטעמים ממלאים את חלל הפה כמו קסם ואתה רק רוצה שהתחושה הזאת לא תפסיק לעולם וזה כל כך מוצלח וכל כך מדוייק שיש רק בעיה אחת: זה רק קבב אחד. יש מעט מאוד מנות בעיר הזאת שלא מתאימות לחלוקה. זאת אחת מהן. אין שום סיבה לחלוק אושר כזה עם אף אחד.

אולי זה קטע טורקי, ואולי סתם צירוף מקרים, אבל שוב, מיד אחרי הפסגה, הגיעה נפילה. וגם כאן היא הייתה כואבת. במקרה הזה מדובר באיסקנדר. בתפריט זה תואר כ"מינוט סטייק על קרעי פיתה צלויה, יוגורט מצומצם וחמאת עגבניות", לא מאוד קרוב לאיסקנדר התורכי, אבל זאת הבעיה הכי קטנה כאן. בפועל קיבלנו אוסף פיסות בשר לא מוצלחות ששחו בתוך רוטב עגבניות מוצלח עוד פחות. תקלה קולינרית לא נעימה ולא מוצלחת, ששום כמות של יוגורט לא תצליח להציל.

דווקא גזרת הקינוחים הייתה סיום בעלייה לכל הארוחה. הכנאפה הטורקית הייתה אחלה כנאפה עם תגבור פסטוקים שעשה לה רק טוב. המלבי קוקוס היה מוצלח למדי וגם כאן (הפתעה הפתעה) הפיסטוקים היו שדרוג משמעותי באופן די מובהק. אבל השיא היה הקאטמר, בצק דק ממולא בגבינת קאיימק (באידיש זה אכן נשמע פחות טוב) וכמובן, לא תאמינו, פיסטוקים. האם זה מרגיש כמו מאכל טורקי אותנטי? לא לגמרי. האם זה טעים? ממש! האם הפיסטוקים הם המלכים של האירוע? ברור! הלוואי וכל הארוחות בעולם ייגמרו בכזה ביס כייפי.

מאריס, למרבה הצער, היא עדיין לא מסעדה טובה. יש בה רגעים מעולים, אבל לצידם גם נפילות לא נעימות. היא גם לא באמת מסעדה טורקית. היא מסעדה ים תיכונית עם פוטנציאל ועם שמות של מנות טורקיות בתפריט. והמון פיסטוק. זה בטח לא מקום להגיע אליו במיוחד מהצד השני של העיר, אבל אם אתם מוצאים את עצמכם ברמת אביב ומתחילים לפתח רעב  – קבב במאריס זאת אופציה רלוונטית למדי.

בקיצור, לכו על הקבב. מאריס (צילום: ארקדי רסקין)

מאריס, אינשטיין 7, שני-שבת 23:00-13:00, 03-5007040     
★★★ 3 כוכבים / ★★★★ 4 כוכבים על הקבב / ♥♥♥ 3 מסיכות קורונה

4 מאזטים ולחם הבית – 69 ₪
פידה גבינות – 42 ₪
סלט עגבניות – 54 ₪
סביצ'ה – 64 ₪
אורפה קבב – 72 ₪
איסקנדר– 92 ש"ח
מלאבי– 44 ₪
כנאפה – 44 ₪
קאטמר– 44 ש"ח