האורך לא קובע: מה ההבדל בין וידאו ארט לקולנוע?

מה קובע אם סרט יוקרן בפסטיבלי קולנוע או בגלריות? תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב עומדת על התפר שבין וידאו ארט לקולנוע ומראה שהתשובה לא כל כך ברורה

מתוך "Paperweight" של תום פניני
מתוך "Paperweight" של תום פניני
26 באפריל 2018

במוזיאון תל אביב מוצגת זה כחמישה שבועות יצירתו המונומנטלית של כריסטיאן מרקליי "השעון". היצירה, המתפרסת על פני 24 שעות, היא מונטאז' של אלפי קטעים מסרטי קולנוע שבהם התמונה או הפסקול מכוונים אותנו לשעה המקבילה, לזמן שבו אנחנו נמצאים כשאנו צופים ביצירה. בפסטיבל דוקאביב הקרוב, שיחל ב־17 במאי, יוקרן סרטם של גאי מאדין, אוון ג'ונסון וגיילן ג'ונסון "הערפל הירוק", שמשחזר את "ורטיגו" של היצ'קוק באמצעות קטעים שנגזרו מכ־100 סרטים שצולמו באזור סן פרנסיסקו. על אף הדמיון הבולט בקונספט של שתי היצירות, "השעון" מוצג ברחבי העולם בחללי תצוגה של אמנות, בעוד "הערפל הירוק" מוקרן בפסטיבלי קולנוע. מדוע? ייתכן שאורכו של האחרון (שעה ושתי דקות) הוא המפתח להבדל הזה, אבל אולי הוא נעוץ בכלל בזיהוי של מאדין כקולנוען, גם אם ניסיוני.

לשתי היצירות האלה, המטשטשות את ההבחנה בין קולנוע לווידיאו ארט, מצטרפת השבוע תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב בשם "הוליווד ומיתוסים אחרים". התערוכה שאצרה רותי דירקטור מורכבת מתשע יצירות וידיאו משנות ה־2000 של אמנים אירופאים (ואחד ישראלי, תום פניני), שכולן עוסקות בקולנוע, מרפררות לז'אנרים ולקונבנציות ולעתים אף לסרטים ספציפיים, ובוחנות שלל נושאים שעל קו התפר בין שתי האמנויות.

מתוך "השעון" של כריסטיאן מרקליי
מתוך "השעון" של כריסטיאן מרקליי

עוד כתבות מעניינות:
צבע טרי חוגג עשור: מה מחכה לכם?
מילון הטרנדים לחובב האמנות המתחיל
אבא, תראה! הציורים של ילדי האמנים

"Deadpan Busted" של האמנית ההולנדית אוקייה דקר הוא וריאציה פמיניסטית על וריאציה אמנותית על סרט. בבסיס היצירה נמצאת סצנה מפורסמת מתוך "ביל המלח" – סרטו האילם של בסטר קיטון מ־1928. בסופת ציקלון בסטר מוצא עצמו עומד בחזית בית עץ וזו קורסת עליו, אלא שהוא עומד בדיוק במקום שבו נפל החלון וכך ניצל. ב־1993 האמן הבריטי השחור (ומאוחר יותר קולנוען זוכה אוסקר) סטיב מקווין שחזר את הסצנה ביצירתו "Deadpan" (חסר הבעה). מקווין צילם את עצמו בתפקיד הגבר שבחלון, אך במקרה שלו חוסר ההבעה שאפיינה את קיטון איבדה את הגוון הקומי והפכה להרואית ופוליטית. עכשיו דקר מעמידה את עצמה במקום שעמדו הגבר הלבן והגבר השחור לפניה, אבל היא מפספסת את החלון והקיר מתרסק על ראשה במעין היפוך כואב של מטפורת תקרת הזכוכית.

לא בדיוק VOD

אל יצירתה של דקר מגיעים רק אחרי שחולפים בדרך על פני יצירות של אמנים הבוחנים מיני תמות גבריות. שתי יצירות בתערוכה מתייחסות למערבון. "לילה אמריקאי" של יוליאן רוזפלדט הגרמני מפוררת את הז'אנר למוטיבים המוקרנים במקביל על חמישה מסכים. על המסך השמאלי נראה אקדוחן בודד רוכב על סוסו בנוף מערבוני טיפוסי. על המסך הימני אישה מחכה לנצח בחזית בית מבודד. בין לבין – רחוב ריק בעיירה של המערב הפרוע (הסצנה צולמה באותו סט שבו סרג'יו לאונה צילם את מערבוני הספגטי שלו), גברים יושבים סביב מדורה ואנשים מתקבצים במסבאה.

הדימויים הארכיטיפיים האלה צופנים הפתעות – כשהפרש מתקרב למצלמה הוא מתגלה כשחור (כמו ב"אוכפים לוהטים" של מל ברוקס), ברחוב הריק מסוק מנחית חיילים חמושים הכובשים את העיירה כמו הייתה פלוג'ה, והאנשים במסבאה פורצים בשירת הרקוויאם של מוצרט. בינתיים הגברים סביב המדורה משמיעים ציטטות ממערבונים בכיכובו של ג'ון וויין ומנאומי בחירות לוחמניים של ג'ורג' וו. בוש, ג'ון מקיין וגם נשיא איגוד הרובאים הלאומי צ'רלטון הסטון: "תוכלו לקבל את האקדח שלי כשתשחררו אותו מידיי המתות והקרות". מתוך כך עולה הקשר בין כיבוש המערב בנוסח המערבוני לבין תפיסת העולם שמנחה את מנהיגי אמריקה גם היום.

גם אמנות הטריילרים מיוצגת בתערוכה במיצג "מקרים של קדימונים". פייר ביסמוט, שכתב עם צ'רלי קאופמן את "שמש נצחית בראש צלול", כתב וביים סרט באורך מלא בשם "איפה רוקי 2?" שבמרכזו חיפוש אחר פסל מפיברגלס שהאמן האמריקאי אד רושה הציב במדבר מוהאבי בשנות ה־70. לצורך הפרויקט שוכר ביסמוט חוקר פרטי וצמד תסריטאים, והעלילה מדלגת בין הדמויות האמיתיות לשחקנים שמגלמים אותן (בהם רוברט נפר מ"נמלטים"). הסרט השלם יוקרן לצד התערוכה, שבה מוקרנים שלל קדימונים או קדימונים לכאורה שביסמוט יצר לסרטו, וכל אחד מהם מייצר רושם שונה לגבי הסרט.

אורכן המצטבר של כל היצירות בתערוכה הוא שעתיים ו־52 דקות. בקטלוג כותבת דירקטור שזה "משך זמן של סרט ארוך או של כשלושה פרקים בסדרת טלוויזיה שאותם אפשר לגמוע בלילה של צפיית רצף, וגם משך זמן שעדיין מערער ומאתגר את מסורת הצפייה המוזיאלית". למען האמת, אם נרצה לצפות בכל היצירות מתחילתן ועד סופן – וחלקן דורשות זאת מעצם העובדה שהן ניחנות בנרטיב – זמן הצפייה עשוי להיות ארוך הרבה יותר. שלא כמו ב־VOD אין לנו שליטה במועד השידור. ובימינו, גם זה הבדל בין המדיומים.

← "הוליווד ומיתוסים אחרים", מוזיאון תל אביב לאמנות, שד' שאול המלך 27 תל אביב, עד ה-1.10

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד