הוויכוח סביב "האודיסאה" בער הרבה לפני שמישהו בכלל ראה את הסרט. לוחמי תרבות נזעקו מהליהוק העיוור לצבע עור, האשימו את כריסטופר נולאן ב"חילול" הומרוס, ועצרו רק רגע לפני שדרשו לבדוק אם הקיקלופ קיבל מימון קטארי. האם הבמאי והתסריטאי הבריטי באמת נדבק ב"וירוס הווק"? האם יצירת היסוד של הספרות המערבית עומדת להיזבח על מזבח הפרוגרסיביות ההוליוודית?
>> מרגע שמבינים ש"האודיסאה" עוסק ב-PTSD, הסרט הופך למעניין פי כמה
>> בעקבות מאט דיימון: 7 הלוקיישנים המטורפים של "האודיסיאה"
>> הקוד הסודי של הוליווד: מה מסתתר מאחורי "האודיסאה" של נולאן?

ובכן, לא ממש. כצפוי, יציאת הסרט הנמיכה מעט את הווליום ברשתות ואפשרה לעבור סוף סוף מדיון של אנשים שלא ראו את הסרט לדיון של אנשים שלפחות ראו אותו. במקום להיבהל מליהוקים ומאג'נדות, אפשר היה להתמקד בשאלות החשובות באמת: האם טלמאכוס של טום הולנד אמור לקרוא לאודיסאוס "אבא"? עד כמה השריון של היוונים מציאותי? והאם קיקלופ אחד באמת מסוגל לייצר את כמויות הגבינה שנראות בסרט?

כדי לקבל תשובות, פנינו לד"ר דייזי דאן, חוקרת העולם הקלאסי וסופרת עטורת פרסים. אז האם נולאן עשה חסד עם אחת מיצירות היסוד של התרבות המערבית, או שפשוט לקח את הומרוס, צילם אותו ב-IMAX ושלח אותו להילחם בבאטמן? בואו נבדוק.

אזהרה: הכתבה מכילה ספוילרים קלים ל"האודיסאה". כי גם אחרי 3,000 שנה, לא הורסים לאנשים את הסוף בלי להזהיר.

עד כמה דמות המשורר שמגלם טראוויס סקוט נאמנה למציאות?

הסרט נפתח כשטראוויס סקוט, הראפר שהפך כאן לשחקן, מספר את סיפור מלחמת טרויה בפני חצר המלוכה באיתקה, המלאה במחזריה של פנלופה. לדברי ד"ר דאן, מדובר בתיאור מדויק למדי. "הפואמה של הומרוס מזכירה משוררים שחיו בחצרות מלוכה ושרו שירים לצורכי בידור", היא אומרת. "הסצנה מזכירה לנו ש'האודיסאה' עצמה התחילה כשיר, מאות שנים לפני שהועלתה על הכתב".

איזו דמות הכי רחוקה מהתיאור של הומרוס?

לדברי דאן, רוב הדמויות בסרט קרובות למדי לגרסאות שלהן אצל הומרוס, אבל יש חריג אחד. "ג'ון ברנתל הוא שחקן נהדר, אבל הוא פשוט לא התאים לתפקיד מנלאוס, בעלה של הלנה", היא אומרת. "הוא גילם אותו כבחור קשוח, מאוד חיילי, בעוד שבפואמה מנלאוס הוא דמות מלכותית ורשמית למדי. הוא סמכותי, אבל לא באופן מצ'ואיסטי".

וואלה הגזמתם. פסל של מלנאוס (צילום: שאטרסטוק/טיים אאוט לונדון)

האם היוונים הקדמונים הבינו מהו PTSD?

נולאן מציג את אודיסאוס כאדם שמתמודד עם טראומה בעקבות חוויותיו במלחמה והביזה האכזרית של טרויה. זו אמנם פרשנות מודרנית, אבל לדברי דאן יש לה שורשים באופן שבו היוונים הקדמונים תפסו טראומה. "חוקרים מדברים כבר עשרות שנים על האפשרות שלאודיסאוס היה PTSD, וגם ליוונים הקדמונים הייתה הבנה של התופעה", היא אומרת. "אחד מחבריו של אודיסאוס, איאס, למשל, מתאבד לאחר המלחמה, ומקובל להבין שהוא סבל מטראומה. הסרט לקח את מה שקיים בפואמה והרחיב אותו מאוד".

מהו השינוי הקיצוני ביותר ביחס להומרוס?

השינוי הגדול ביותר בנרטיב של הומרוס הוא השמטת שהותו של אודיסאוס אצל הפאיאקים, באי השלו סכריה. בפואמה הוא נסחף אל האי לאחר שהותו עם קליפסו. "אנחנו חושבים שמדובר ככל הנראה בקורפו", אומרת דאן. "בסרט הוא מספר לקליפסו על הרפתקאותיו, ואילו בפואמה הוא מספר אותן בחצר הפאיאקית. הפאיאקים נותנים לו ספינה ומשיטים אותו הביתה".

מה נולאן שינה בסצנה עם פוליפמוס?

בפואמה, פוליפמוס קורא לחבריו הקיקלופים כדי שיעזרו לו להתמודד עם אודיסאוס ואנשיו. אלא שאודיסאוס כבר אמר לו ששמו הוא "אף אחד", וכך הופך את הקריאה לעזרה לבדיחה אכזרית במיוחד. "הקיקלופ האחר שואל אותו: 'מה קרה? מי פגע בך?', והוא עונה: 'אף אחד לא פגע בי, אף אחד לא פגע בי'. לכן אף אחד לא בא לעזור לו", מסבירה דאן. לדבריה, השינוי של הסרט מחליש את אחד המאפיינים החשובים ביותר של אודיסאוס. "אני חושבת שהיעדר התכסיס של 'אף אחד' הוא הדבר שהכי יעצבן אנשים שקראו את הפואמה. אנחנו מאבדים את הערמומיות של אודיסאוס, שהיא כל כך מרכזית אצל הומרוס".

שמנו עליך עין. הקיקלופ ב״האודיסאה״ (צילום: יוניברסל/טיים אאוט לונדון)

ומה קרה לרומן של קירקה ואודיסאוס?

הסרט מסיר את הצד היצרי יותר במפגש בין אודיסאוס לקוסמת שמגלמת סמנתה מורטון, ומעניק למערכת היחסים ביניהם פרשנות פסיכולוגית יותר. "די ברור שבפואמה מתנהל ביניהם רומן שנמשך שנה, וזה לא עובר בסרט", אומרת דאן. "כמו בסרט, היא מייעצת לו לרדת לעולם התחתון כדי לדבר עם הנביא טירסיאס, והיא הופכת את אנשיו לחזירים. למעשה, הרגשתי שהדמות שלה בסרט מפותחת יותר מכפי שהיא אצל הומרוס".

למה הגבינה של הקיקלופ חשובה כל כך?

"הגבינה בולטת מאוד בפואמה", אומרת דאן. "הומרוס עושה עניין גדול מכך שהקיקלופ אוהב את הכבשים שלו ומכין את כל הגבינות האלה". כשאודיסאוס של מאט דיימון עוזר לעצמו לשקית הפטה של הענק, הוא מפר את אחד החוקים המקודשים של האלים. "החוק של זאוס נקרא 'קסניה', כלומר יחסי הכנסת האורחים שבין אורח למארח", היא מסבירה. "אתה מפר אותו כשאתה נכנס לביתו של מישהו ואוכל את המזון שלו".

האם "האנשים מן הים" באמת היו קיימים?

במהלך הסרט מרחף מעל העולם העתיק איום מסתורי המכונה "האנשים מן הים": יורדי ים אלימים שפושטים על ערים ומחריבים ממלכות. זה אינו חלק מהפואמה של הומרוס, אבל הוא מבוסס על תעלומה היסטורית אמיתית שמוכרת בעברית בשם המעט פחות סקסי "גויי הים". "אני תמיד אומרת לאנשים ש'האודיסאה' דומה לרומן היסטורי", מסבירה דאן. "הפואמה הושלמה כנראה במאה השמינית לפני הספירה, אבל העלילה מתרחשת בסביבות 1200 עד 1100 לפני הספירה. זה בערך כמו שאנחנו נדבר היום על תקופתו של שייקספיר. האנשים בימיו של הומרוס ידעו שהם יצאו מתקופת חושך". הכינוי "גויי הים" ניתן לכמה קבוצות של יורדי ים, פולשים ומהגרים שזהותם המדויקת עדיין אינה ידועה. הם נחשבים לאחד הגורמים האפשריים לקריסת התרבויות הגדולות במזרח הים התיכון בסוף תקופת הברונזה. "אנשי הים הם אחד ההסברים שהיסטוריונים מציעים לקריסת הציוויליזציה", היא מוסיפה. "הם היו פיראטים שנעו ממקום למקום, בזזו ערים והחריבו את הארמונות האלה. הומרוס לא היה צריך להזכיר אותם, מפני שכולם ידעו עליהם".

עד כמה השריון של אגממנון מציאותי?

רישיון אמנותי, לצד הרצון הקולנועי לגרום לדברים להיראות מגניבים במיוחד, הוביל לבחירה בשריון הברונזה המושחר של אגממנון, המלך המיקני שמגלם בני ספדי. "הוא קצת נראה כמו באטמן, לא?", אומרת דאן. "זו החלטה מוזרה, אבל ברור שהיא התקבלה במודע. השריון הוא הפרט שהכי בולט בסתירה שלו לתיאורים של הומרוס". לעומת זאת, הקסדות עטורות הנוצות של היוונים מדויקות לחלוטין. "קסדות כאלה מוזכרות אצל הומרוס", היא מציינת.

האם הארמון של פנלופה נאמן לתקופה?

כמעט בוודאות כן. "התפאורות נראות נאמנות מאוד לארמונות האמיתיים של יוון העתיקה", אומרת דאן. "התרשמתי במיוחד מחדר האוכל, מהשולחנות הארוכים, מהמושבים, מהנול של פנלופה. כל הפרטים האלה אותנטיים ומבוססים על הארכיאולוגיה של הארמונות הללו".

מעניין אם היא עדיין כותבת את יומני הנסיכה. אן האת׳ווי בתפקיד פנלופה ב״האודיסאה״ (צילום: יוניברסל/טיים אאוט לונדון)

האם טלמאכוס באמת היה קורא לאודיסאוס "אבא"?

בפואמה, בהחלט לא. "זה נשמע מאוד לא רשמי, בעוד שהיוונית של הומרוס רשמית מאוד", אומרת דאן. "זה היה מעט צורם בעיניי". התרגום של אמילי וילסון ל"האודיסאה", שראה אור ב-2017, היה אחד ממקורות ההשראה של נולאן. דאן מאמינה שהוא השפיע גם על האופן שבו הסרט מתייחס לדמויות הנשיות, ובהן קירקה, פנלופה, אתנה וקליפסו. "התרגום שלה גם ישיר למדי במקומות מסוימים", היא אומרת. "אני לא מסכימה איתם, אבל יש חוקרים שחושבים שהתרגום של אמילי וילסון אינו התרגום הפואטי או היפה ביותר. התרגום של רוברט פייגלס מ-1996 עדיין אהוב מאוד על קוראים רבים. עם זאת, מדובר בתרגום פורץ דרך, ולכן אני לא מופתעת שנולאן פנה אליו".

האם "האודיסאה" משקפת את המציאות של מלחמת טרויה?

כנראה שלא.

"הלנה היא דמות בדיונית לחלוטין, ואפילו בעת העתיקה אנשים ידעו שהסוס הטרויאני הוא בדיה", אומרת דאן. "אחד הכותבים בני התקופה הגיע למסקנה שכנראה היה מדובר בכלי מצור". עם זאת, שרידים רבים של טרויה עדיין קיימים באתר היסרליק שבחופה המערבי של טורקיה. החומות המשופעות והשרידים הארכיאולוגיים המרשימים במקום תואמים חלק מהתיאורים של הומרוס. "אנשים עדיין מתווכחים אם מלחמת טרויה בכלל התרחשה", אומרת דאן. "היא בוודאי לא הייתה מלחמה שנמשכה עשר שנים, כפי שהומרוס תיאר אותה. התחושה האישית שלי היא שהייתה סדרה של מלחמות בחלק הזה של העולם, מפני שבאתר טרויה נמצאו עדויות לשריפות ולראשי חצים".

• ❤ תרבות
• קולנוע
• כריסטופר נולאן