מה שאלוהים לוקח, המזגן מחזיר

*
"אבא שלך ערומקו?"
"לא," אמר הילד הנאצי.
אז אמרנו: "אבא שלך ערום כולו!"
לא הבין את הבדיחה, הדביל. מזל שאבא שלו יצא באותו רגע מהבודקה של האס-אס, בלי חולצה ובלי מכנסיים ובלי תחתונים ובלי שלייקס, וצעק: "איפה הבגדים שלי? איפה הבגדים שלי?" – אחרת עד היום הילד לא היה מבין את הבדיחה. אין להם הומור בשיט, זה ידוע (מתוך: "עלילות חסמב"ה בשואה", ספר שלא הרבה יודעים על קיומו, אך למעשה היה הראשון בסדרה. כשלון מוחלט. גם הספר לא כל כך הצליח)

*
היום זה בדיוק ארבעים שנה מאז שהתחלתי לאונן, כך שמבחינתי זו סגירת מעגל (משהו שאף אחד לא יגיד באף ראיון בעיתון, וחבל)

*
זה הכל בגלל הזמן. הזמן האידיוטי, הזמן הנחות, שאנשים כל הזמן בודקים בשעון או בכל מיני מכשירים שמזכירים להם איך הוא עובר, איך הוא נוזל לנו מהחיים. זה הדבר שהספרות היתה אמורה לרפא. השירה הגדולה, הסיפור שלפני השינה (דון דליילו)

*
היום זה בדיוק עשרים שנה מאז שקניתי את המחוגה הענקית הזאת, וזה מבחינתי סגירת מעגל (משהו שאף אחד לא יגיד באף תוכנית טלוויזיה, וחבל)

*
כוסמק וכוסחתק וכוסמרתאבוק – כמה דירות יש להם, כמשפחה? (שאלה במבחן למתווכי נדל"ן. מבוסס על סיפור אמיתי. מבוסס מאוד – מבוסס כמו הזקנות האלה בבתי הקפה של צפון דיזנגוף, שממשיכות לחיות עשרים שנה אחרי בעליהן, משכירות שתי דירות וחיות בשלישית, ועכשיו שגילו את הגראס הרפואי הן גם מחייכות כל הזמן)

*
שמעתי שמירי נורא נעלבה שלא שיתפו אותה בדיון על איפה יהיה האירוויזיון. ולא סתם לא שיתפו – הבן זונה הוציא הודעה שלא שיתפו, ואז שלח בווטסאפ סרטון של איך הם לא משתפים, ואז הגיע הביתה לכל חבר ליכוד שלא הראה שני פסים כחולים בווטסאפ, להראות לו מצגת עם קלסרים ודיסקים שמכילים תיעוד של מירי יושבת בבית לבד והטלפון לא מצלצל (ויש תפנית בעלילה:)

*
אז התקשרתי אליה ואמרתי: מירי, מירי –
יש לי קטע כזה שאני קורא לאנשים פעמיים, בגלל זה אני אוהד של חזום חזום, של עזאם עזאם, וגם של דוקטור דוקטור – שירם האלמותי של תאומי תומפסון, שלא הסתפקו בהכפלת השם אלא גם שיחקו אותה בשיר עצמו: "דוקטור דוקטור", הם שאלו, עטופים בצלילים יותר אלקטרוניים ממחסן העודפים של קאסיו, "האינך יכול לראות שאני נשרף נשרף?" –  ועל כך מגיע להם פרס ישראל בהכפלה, שזה פרס שנותנים לכל חתן פרס ישראל שחזר על הישגו פעמיים (חוץ מזאת שהקריבה שני ילדים למען ההתנחלויות; ארבעה, אפילו בימין מסכימים, זה קצת יותר מדי. ויש פטנט:)

*
אולי, אמרתי, פשוט תוציאי הוראה להעביר את תל אביב לירושלים? זה הרבה יותר פשוט מלגנוב לנו אירוע אירוע.
רעיון מעולה! – אמרה – אבל אז גם מצעד הגאווה…
אל תדאגי, אמרתי, ההומואים לא יגיעו לירושלים בגלל החרדים (שאצלם כידוע אין דברים כאלה, ואם יש זה לא מה שחושבים אלא פשוט חברותא מאוד מאוד קרובה). שיעשו את המצעד שלהם במה שיישאר מתל אביב, שזה ים עם מדוזות, ופקקים, ומזג אויר שלא  ברור מה אחוזי האויר בו (ויש תפנית מזעזעת:)

*
לחצנו ידיים והסכמנו על הכל ואפילו קיבלתי כבר תקציב, אלא שאז הרמנו כוסית ואמרתי: לחייך, מירי מירי מירי – ולא ידעתי שאם אומרים את שמה שלוש פעמים רצוף היא מופיעה אצלך בבית כמו עוץ לי גוץ לי. אסון! כבוד השרה היא בעד צדק תרבותי, ואני כל הבית שלי זה חוסר צדק תרבותי אחד גדול: מדף עם מחזות של צ'כוב, דיסקים של דויטשה גרמופון, ובנות באוניברסיטה – שזה מעל הגיל שאיל גולן אוהב ולכן חוסר צדק משווע (נו טוב, ניסיתי. נשארים בתל אביב. תדליקו מזגנים)

*
היום זה בדיוק שלושים שנה מאז שהתחלתי לחרבן במכנסיים, וזה לא בדיוק סגירת מעגל כמו שהגיע הזמן למכנסיים חדשים (משהו שאף אחד לא יגיד אף פעם. לא בעיתון, לא בטלוויזיה, לא בפייסבוק, אפילו לא בטינדר. האמת, במיוחד לא בטינדר)