הסדרה החדשה של לינה דנהאם מתחילה טוב. אבל אז היא ממשיכה

לינה דנהאם היא אחת מהיוצרות הכי חשובות של המאה ה-21. היא הפכה להיות מודל לחיקוי עבור יוצרות אחרות שרוצות לדבר על מה שנקרא "נשיות אמיתית". לרוב אלה נשים שלא מדברות או מתנהגות כפי שגברים מצפים מהן, לא מעודנות, לא דוגמניות צמרת ועם יצר הרס עצמי חזק במיוחד. כיף.

גם בסדרה החדשה שיצרה יחד עם בעלה לואיס פלבר עבור נטפליקס, "מוגזמת", היא עוסקת בדמויות כאלה, אבל במהלך הצפייה בסדרה תמצאו את עצמכם מתחברים למעט מאד דמויות, למרות שהיא עוסקת בנושאים די אוניברסליים הנוגעים למערכות יחסים רומנטיות. המסע של הדמויות הוא לרוב מייגע, חסר השלכות וגורם בעיקר לתהות: איך סדרה עם יריית פתיחה כל כך מוצלחת הופכת להיות כל כך מתישה?

"מוגזמת" עוקבת אחרי החיים של ג'סיקה סלמון, אישה בשנות ה-30 של חייה שסיימה מערכת יחסים של כמעט 8 שנים ומפתחת אובססיה לוונדי ג'ונס, בת זוגו של האקס שלה. כמה האובססיה עמוקה? יש לה משתמש פיקטיבי פרטי שאליו היא מעלה קטעים בהם היא פונה אליה באופן ישיר. לאחר שהוא מציע לוונדי להתחתן איתה, ג'סיקה פורצת לבית שלהם כשהיא שיכורה. התקרית המצערת הזאת גורמת לה להחליט לפתוח דף חדש בלונדון, שם היא פוגשת את פליקס, מוזיקאי אינדי שהוא גם מכור נקי עם טראומת ילדות. יריית פתיחה מעולה שאמורה לעשות לי חשק לעוד. לצערי, לא הצלחתי למצוא דמות להריע לה לאורך הסדרה, אולי מלבד סבתא של ג'סיקה (ריה פרלמן האדירה) שמופיעה לעתים על המסך. 

בואו נדבר רגע על התרגום של שם הסדרה – את "Too Much" תרגמו כאן למילה "מוגזמת", אבל למען האמת היה אפשר לקרוא לזה פשוט "יותר מדי", כי ג'סיקה היא באמת יותר מדי. היא לא חביבה במיוחד, היא וולגרית, היא לא מודה בטעויות שהיא עצמה עושה ולמעשים שלה בקושי יש השלכות. למען האמת, הדמות שלה (וגם כל הסדרה) מרגישה כמו גרסה של "אמילי בפריז" שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. אין לי בעיה עם דמויות פגומות, לרוב אני אפילו מעדיף דמויות פגומות, אבל גם להן צריכה להיות תכונה או מטרה שתגרום לי להיות בעדן.

ג'סיקה עושה טעויות על ימין ועל שמאל, כמו כמעט לשכב עם הבמאי שלה בזמן שהיא במערכת יחסים עם פליקס (וגם לזה יש מעט מאוד השלכות), פליקס גונב מהבית של הבוס של ג'סיקה סבונייה יקרה ממרוקו, ג'סיקה משקרת על דברים וכועסת על דברים שהיא בעצמה עשתה, ולמרות שזה מאוד אנושי, פשוט לא יתכן שאין השלכות לכל הדברים האלה. אני לא יודע, אולי יש נשים שיוכלו להתחבר לדפוסי ההתנהגות האלה, אבל בסופו של דבר אני רואה כאן מערכת יחסים מאד רעילה שאין לי שום סיבה לרצות שהיא תצליח. למעשה, אני לא מבין למה שהשניים יתאהבו ככה אחד בשנייה מלכתחילה. 

פליקס הוא הגבר הראשון שפונה אל ג'סיקה והיא קופצת על המציאה הראשונה שהיא נתקלת בה. היא מטפלת בו כמו אמא, ולא מסוגלת לחוות שום נקודת ראייה שהיא לא שלה. גם פליקס הוא כזה. כשהוא רוצה להתבאס על היום המסריח שעבר עליו הוא לא רואה שום דבר אחר מלבדו וכשהיא עוברת יום מדהים היא פשוט מנחיתה את זה עליו מבלי הכנה מוקדמת ומתבאסת כשהוא לא מגיב כמו שהיא רוצה שהוא יגיב. אלו בעיות אמיתיות של מערכות יחסים אמיתיות אבל זה תמיד מרגיש כאילו דנהאם רוצה שהצופה יהיה בעד הזוגיות, כשהתוצאה היא זוגיות רעילה שלא צריכה לשרוד – בטח לא לשרוד עונה שלמה. 

הבעיה היא לא רק הדמויות, אלא גם העובדה שאין רגע לנשום ולחוות לכל אורך הסדרה שעוברת בין קרייסיס אחד של ג'סיקה לאחר. אולי אם ג'סיקה הייתה חווה קצת דייטים וסטוצים או קצת מטיילת בלונדון זה היה מייצר אמינות כלשהי, אבל היא נוחתת וישר מתחילה לעבוד, ישר נכנסת למערכת יחסים ואולי זה חלק מהאופי שלה כי היא "יותר מדי", אבל זה גם יותר מדי בשבילי כצופה.

למעשה, זה נהיה מתיש יותר ויותר ככל שהסדרה נמשכת – וחוסר האחידות באורך הפרקים לא תרם לזה. פרק אחד יכול להימשך חצי שעה בעוד פרקים אחרים יכולים להגיע ל-40 ואפילו ל-56 דקות. אני האחרון שיתלונן על אורך של יצירה – כל עוד זה מוצדק. צפיתי בגרסה המלאה של "היו זמנים באמריקה" שזה כמעט 4 שעות ונהניתי מכל רגע. האורך כאן מרגיש פשוט לא מוצדק עבור סיפור שאפשר היה לסגור גם בשישה פרקים. יש בסדרה הזאת הרבה יותר מדי רגעים מיותרים ולא רלוונטיים בכלל לעלילה, כולל עלילת צד מיותרת להחריד על השכנות של ג'סיקה שרבות על גבר מסוים. הסיפור שלנו היה יכול לשרוד גם בלעדיהן. 

כשהייתי בלימודי תיאטרון היה ביטוי שתמיד היינו אומרים כשאנחנו מציגים בכיתה יצירה שאנחנו לא שלמים איתה – "זאת עבודה בתהליך". גם ג'סיקה מעידה על עצמה שהיא "עבודה בתהליך" ואולי זה גם הקטע של "מוגזמת", שהיא "עבודה בתהליך", אבל למסך בכל זאת צריכה להגיעה יצירה מוגמרת. דנהאם לא מצליחה לגרום לצופה לרצות שהזוגיות הזאת תעבוד. ייתכן שאני לא קהל היעד של הסדרה, אבל זאת הייתה אחת הצפיות הכי מייגעות שהיו לי בשנים האחרונות, וזה אפילו לא כזה גרוע. זה מצולם טוב ומשוחק כל כך טוב שאני באמת לא מסוגל לסבול אף אחת מהדמויות שם. גם אם זו רק "עבודה בתהליך", אני לא רואה סיבה לחזור על החוויה הזאת בעונה הבאה, אם תהיה כזאת. תכלס? עדיף לצפות כבר ב"אמילי בפריז". לפחות שם יש מודעות עצמית.