יוסף קריספל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, מתבונן בתערוכה החדשה של תצוגת הקבע במוזיאון תל אביב לאמנות - כחלק מחגיגות ה-90 להיווסדו - ומגלה שדווקא מול הישראליות הספוגה בשאיפות הייטקיסטיות ושרויה בבוץ פוליטי תמידי, האפשרות לגישוש אחר הזהות היהודית היא פתרון לא רע
מוזיאון תל אביב חוגג 90 שנה להיווסדו ומציין זאת בתערוכה חדשה של תצוגת הקבע. רק בארץ תצוגת הקבע היא זמנית, כמו שרק בארץ כל מה שנבנה כזמני הופך די מהר לקבוע. דמיון חומרי מוביל את המהלך הרגיש של דלית מתתיהו ומעלה שאלות של דוֹמוּת במארג של רעיונות, דיאלוגים ואסוציאציות שנסובים סביב יסודות החיים עצמם. זו למעשה העלאה באוב של רוחות חיות ומתות, כישוף של שלל היסודות המרכיבים את האמנות באזורים התת-קרקעיים והארכיטיפיים שלה.
במסורת הבצלאלית ישנו דחף לבחון את גבולות החדש מול משקל העבר, את זהויות החומר מול יסודות המיתוס, ובכלל ערכים מול סימני הזמן. זה אותו הדחף שעולה מהחגיגות שמוזיאון תל אביב מציע כעת בטריפת הקלפים מחדש
עיניי המוזיאון, כדרכם של מוזיאונים רבים בעולם, לסידור מחדש, למחיקת עוולות, לתיקון. כמי שעיצב את מהותה של האמנות המקומית, מוזיאון תל אביב היה מראשיתו הסמן של הישראליות באמנות, בניגוד אולי למה שמבקש לסמן מוזיאון ישראל שקם על יסודות בית הנכות של בצלאל. ודרכה של בצלאל שזורה בסיפורה של האמנות המקומית כחוט שני. בבצלאל התעצבו מלאכות היד והעין ומלאכות החשיבה והעיצוב כיסודות אשר נוצקו כמסורת. מסורת זו נארגת כעת בתמונה חיה מחדש. שאלות אודות הבעלות על הייצוגים, על הנרטיבים וההתניות שבאו איתם, התחלפו כיום בשכתובים, בפריסה מחדש, בהשתלות במקומות החסרים ובמילוי חלקים ריקים ברצף. ובצדק רב, יש לומר.
באחד מן הראיונות שקיימה מתתיהו קראתי אותה מצביעה על איזה גוון יהודי שעולה מן התערוכה – "יהודי בניגוד לישראלי", כדבריה. בצלאל של שץ נוסדה על הר, אוטופית ורצופת מסורות ואידאולוגיה. המסורות שנבנו בה עסקו ביסודות הפיזיים והגולמיים של הרעיונות. בצלאל היא מתכת, היא נחושת רקועה, היא אבן ורוח. בצלאל זה שמן-על-בד, זה בד-שמותחים-לֵבָד, כמו שאומרים הציירים. זה מקום שזוכר את העבר. בצלאל הוא הפיגורציה של הזהות והמשקל-הסגולי היהודיים והמקומיים. במשך דורות זה מקום שעיצב את הזהות המקומית ואת המרידה בגלות, מקום שמגדיר את העכשווי דרך העבר. מקום שפועל מתוך דחף להרהור אין סופי בטעמי הזמן ולהפוך בם וכל זאת בניגוד לדחף הישראלי שצמא לחדש ולרגעי, לכל מה שאופנתי ולכל מה שממילא יתבטל בעוד שעה קלה.
בתרבות שמקדשת את החדש וחרדה באופן עמוק ממסורות ומתכחשת להן – האמנות מייצגת רגע בזמן שיש לו רצף אינסופי ורב ממדים. אמנות שייכת לנצח ויש לה ערך מתחדש בכל הזדמנות שהיא מופיעה בו. במסורת הבצלאלית ישנו דחף לבחון את גבולות החדש מול משקל העבר, את זהויות החומר מול יסודות המיתוס, ובכלל ערכים מול סימני הזמן, והוא ככל הנראה מה שמאפיין את המקום. זה אותו הדחף שעולה מהחגיגות שמוזיאון תל אביב מציע כעת בטריפת הקלפים מחדש.
בתצרף החדש בולטת נוכחותם של האמנים כמלחימי יסודות, ככימאים וכמכשפים. קצת בדומה למה שעושה מתתיהו כשהיא מפנה את מבטה פנימה, למטה אל יסודות המוזיאון, אל המרתפים ואל שכבות שמפחיד לגעת בהן. דווקא מול הישראליות אשר ספוגה בשאיפות הייטקיסטיות ושרויה בבוץ פוליטי תמידי, האפשרות לגישוש אחר הזהות היהודית היא פתרון לא רע מכיוון שהיא מפנה את המבט לקולותיהם השותקים של החומרים והיסודות, והכי חשוב – אל החושים. והפנייה אל החושים נחוצה. והחושים תמיד מנצחים.
יוסף קריספל, אמן, צייר וראש המחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים