מוזיהון־שלטון

תערוכה חדשה המציגה עבודות מאוסף יגאל אהובי מזכירה את העסקה המפוקפקת שעומדת מאחוריה

29 בינואר 2014

המגדל הבוער – עבודות מאוסף יגאל אהובי לאמנות, הגלריה האוניברסיטאית

בשנים 1996־2004 הוצגה במוזיאון ישראל סדרת התערוכות "זמן הווה" שאצרה סוזן לנדאו. התערוכות הציגו רכישות חדשות והשאלות של אמנות עכשווית מקומית ובינלאומית לאוסף המוזיאון. מטבע הדברים היו אלה מקבצים אקלקטיים – על פי טעמיהם של תורמים ושל אוצרים ועל פי זמינות של יצירות מסוימות בשוק באותן שנים. בתקופות שחונות יותר היו עבודות שהופיעו שוב בכמה תערוכות, בכל פעם על קיר אחר.

התערוכה הקבוצתית "המגדל הבוער" – שאצרה שרית שפירא מאוסף יגאל אהובי ומוצגת בגלריה האוניברסיטאית – מזכירה את סדרת "זמן הווה" מלפני עשור. גם כאן מוצג מקבץ גדול ומפוזר של אמנות ישראלית ובינלאומית, החוסה באופן מאולץ משהו תחת אותה כותרת גג. אולם בשעה ש"זמן הווה" מלכתחילה לא התיימרה להיות יותר מאוסף נגיעות על קצה המזלג המוצגות במוזיאון פרובינציאלי שמעוניין להציג למבקרים את הנעשה בעולם – "המגדל הבוער" הופכת את האקלקטיות לאג'נדה.

התערוכה – חלק ראשון בטרילוגיה בשם "בבל" – מבקשת להציג את "הברכה והקללה הצפונות בעצם הרבגוניות העצומה ובריבוי המבוזר של מופעי האמנות העכשווית", כדברי שפירא – המוצאת במפץ הלשוני שבמיתוס התנ"כי של מגדל בבל – "דגם לתמונת המצב של התרבות כיום". כישלונה המקראי והעכשווי של האנושות לגאול את עצמה מזוהה אם כן בתערוכה כרגע לידתו של הפלורליזם. בשני המקרים מדובר בפלורליזם הנוצר בחסותו של אדון. פעם זהו האל ופעם איל נדל"ן. בהתאם לשמה, "המגדל הבוער" מציגה שלל דימויים מאורכים, זקופים או שמוטים, שעונים על צדם או שכובים, שלמים או מקוטעים. יש בה מגדלי מגורים ועבודה, מגדלים גלויים וסמויים, בני אדם דמויי מגדלים, ושאריות של מגדלים שייצגו פעם עתיד מבטיח ואחר כך נחרבו. מכיוון שהתערוכה מעוגנת במיתוס מקראי של חורבן ולידה מוצגות בה גם תיבות, ויחסית לתערוכה שמבוססת על רב קוליות עכשווית – מפתיע לגלות עד כמה היא צפויה. מוצגים בה גרשוני אחד, קופפרמן אחד, שני תומרקין ושני רפי לביא, ומקצת העבודות הבינלאומיות המופיעות בה נראות כשאריות שנותרו על רצפת הסטודיו אחרי שאספנים בינלאומיים ואחר אוצרי מוזיאונים גדולים יצאו ממנו בידיים עמוסות. כך הדבר עם עבודתו של יוזף בויס, הנראית כרפליקת מיני־בויס לחדרי מגורים; ועם הרישום של מארינו מאריני וציוריה של מרלן דומא. גם למרטין קיפנברגר יש ציורים טובים מאלו שמוצגים בתערוכה.

לא הכל גרוע, כמובן. העבודות הישראליות בתערוכה (של אבנר בן־גל, איתן בן־משה, רני ששון, תמר גטר, משה ניניו, דרור דאום ועוד) הן מהטובות, ותמיד יפה לראות עבודות של אמנים כאנדריאס גורסקי, ניאו ראוך, ברנד והילה בכר והירושי סוג'ימוטו בגרסאות מקור ולא דרך קטלוגים. ובכל זאת, קשה שלא לתהות בסופו של הביקור על מה כל הרעש. העברת הגלריה האוניברסיטאית לידיו של אהובי נולדה בחטא, בעסקה אפלה שרק מחאה ציבורית הובילה לחשיפת תנאיה המביכים (מצד האוניברסיטה). החל בשכר הדירה המגוחך והפיקוח האקדמי הלא קיים, וכלה בהתחייבות של האוניברסיטה להתאים גם את התערוכות שהיא עצמה אוצרת לתערוכות האוסף הפרטי. לכל אורך הדרך טענה האוניברסיטה שמצוקת התקציב מחייבת את המעשה ושבזכותו ייחשף הקהל לתערוכות מושקעות בקנה מידה בינלאומי שיצדיקו את הכל. "המגדל הבוער" משלימה את המהלך באופן מאכזב למדי. ההבטחות הגדולות מתבררות כתפזורת בינונית פלוס שאיכותה מתקשה לדגדג את יומרותיה. אמנות ישראלית סוג א לצד אמנות בינלאומית סוג ב' המלוות באוצרות מצועפת המגלה טפח ומכסה טפחיים; וכל הסיפור משוּוק כביטוי לאנרכיזם רב תרבותי המוביל לבריאה מחדש. אם עצם העברת הגלריה לידי אספן פרטי הוצגה כצפרדע שצריך לבלוע, באה התערוכה והופכת את מלאכת בליעת הצפרדעים לאידיאולוגיה מכוננת.

השורה התחתונה: פלורליזם אמנותי חצרוני באיכות לא רעה

לתערוכה