מהכתיבה ועד האיפור: יוצרות "מונא" נותנות הצצה מאחורי הקלעים

יצירה של סדרת טלוויזיה היא משחק קבוצתי, מירוץ שליחים שמזמן רגעים רבים של שמחה וקושי. כך מצאתי את עצמי, שגרירת חלום של מישהי אחרת, בעולם המילים והדרמה, מסננת שוב ושוב את סיפורה ודמה דרך לבי, כדי לייצר כתיבה שהיא גם וגם – גם שלה וגם שלי. וגם של הבמאי, שלעברו הנהר הזה שטף, אל הבמאי ואל ההפקה – יצור רב זרועות, מוחות ולבבות, איש איש, אישה אישה ותחום היצירה והכישורים שלו/ה.

התוצאה הסופית שמשודרת בימים אלו על המסך היא סך כל הכוונות והמחשבות של קבוצה קטנה ואיכותית של אנשים שנתנו את כישרונם ולבם לפרויקט הזה. גברים ונשים. כיוון שאת הסדרה הזו שלנו "מונא" מובילה גיבורה, אישה, שנאבקת על מקומה בעולם (בגילומה של מונא חווא הנפלאה), העמודים האלה מוקדשים לנשים מאחורי הקלעים, שיצרו, ערכו, ניהלו, איפרו, עיצבו והלבישו את מה שנראה לבסוף על המסך. כל אחת מהן מביאה זווית משלה על תהליך העבודה והיצירה. כל אחת מהן מביאה רגע.

עוד כתבות מעניינות:
סלחו ל"מונא" על הבוסריות, היא מנסה לעשות משהו חשוב
כבר הבנתם שהשידור הציבורי פשוט עובד?
הסדרה המצוינת שהלכה לאיבוד בנטפליקס

מירה עווד

יוצרת

בשבת אחת, לפני הרבה שנים, ירדתי לרחוב עם בן זוגי דאז. על השמשה האחורית של הרכב שלנו מישהו צייר כתובת: "מוות לערביות". קסטום מייד.

בן זוגי קילל, מחק וניסה למזער את עוצמת התקרית. אני בכיתי, בגלל הכתובת אבל גם בגלל האופן שבו בחר להקטין את שקרה, טוען שזה רק "משוגע אחד". "איך משוגע אחד?", שאלתי. "איך כשזה אצלכם זה רק קומץ וכשזה אצלנו מיד כולנו טרוריסטים?". "איך בדיוק הגענו לאצלנו ואצלכם", הוא שאל בתימהון. הרגשתי כמו בסצנה מסרט שבה נפער סדק באדמה בינינו עד שנהיה תהום ענקית. איפה הוא ואיפה אני. הבנתי שאני צריכה למצוא מקום אחר בשבילי.

יצאתי להסתובב, לחפש, תופרת את הרחובות "אצלנו" ו"אצלכם" בזיגזגים, עד שהתעייפתי וכמו הומלסית התיישבתי תשושה על ספסל במדרכה שבין לבין. ומתוך העייפות הזאת עלתה התשובה הבלתי נמנעת: אין "אצלנו" ואין "אצלכם", יש אך ורק אצלי. זה המקום שלי. אצלי אנשים הם אנשים, לא מחנות. אצלי זהויות הן רחבות ומכילות. ואצלי, כל עוד מכבדים את המארחת, יש מקום לכולם.

רוני קידר

עורכת

ביום הראשון לעבודתי ב"מונא" הגעתי לאולפני אדיט כדי לצפות בחומרים. על המסך היו שני שחקנים, מונא חווא ועלא דקה. הכימיה ביניהם הייתה מחשמלת והתרגשתי מאוד, אבל לא הבנתי שום דבר ממה שהם אמרו כי הם דיברו ערבית. זאת היתה טעות ללמוד בתיכון צרפתית במקום ערבית. ההפקה ביקשה שאערוך בלי תרגום בגלל לוחות הזמנים הצפופים והבנתי שאין ברירה, אני אעבוד עם מה שיש – התחלתי לערוך בלי תרגום, לפי הניגון של המילים. והתאהבתי. לאט אבל בטוח. בחיתוך דיבור, בצלילים, באופן שבו שיחקו השחקנים בתשוקה גדולה בשפת המקור שלהם. למדתי מלא מילים והמשכתי לשיר אותן בראש הרבה אחרי תום המשמרות.

כשכבר כמעט סיימתי לערוך הכל הגיע התרגום לעברית, אבל כבר לא באמת השתמשתי בו.
שוקרן מירה עווד שחשפת אותי לעאלם ג'דיד וא רא'אע (עולם חדש ונפלא).

לליב סיון

ע. במאי ברייקדאון

בדיוק כשהכרזתי שאני במאית ולא עוזרת במאי יותר, התקשר אליי חברי, המפיק בפועל, כדי להציע לי לבוא לעבוד בסדרה חדשה.

"אין סיכוי, אני לא עוזרת יותר".

"אבל זו סדרה בדיוק בשבילך – גיבורה… אישה… פמיניסטית…".

"שכותב גבר".

"לא. שכותבת מאיה הפנר".

הא! מאיה זה שם של בחורה, וכיוון שב־12 שנותיי כעוזרת במאים עבדתי עם ארבע תסריטאיות־במאיות בלבד, רוח השינוי העיפה אותי פנימה כדי לגלות שהחבר המפיק צדק. "מונא" מביאה למסך סוף סוף אישה במלואה – מובילה ולא מובלת, מדברת פמיניזם בצורתו הרחבה ומבקשת שוויון במקומות שבהם אינו קיים: מגדרית ולאומית. החבר המפיק טעה. "מונא" אינה "סדרה נשית" כי אין כזה דבר; זו סדרה שהקונפליקטים בה – זהות, שוויון וחופש יצירה – רלוונטיים ובוערים בכולנו ללא שיוך למגדר. גברים ונשים כאחד.

הילה מינס

מאפרת ראשית

איפור בטלוויזיה ובקולנוע הוא כלי נוסף שדרכו מסופר הסיפור. הסיפור של "מונא" הוא סיפור על אישה ערבייה, אמיצה ועקשנית ועל ההתמודדות שלה מול החברה שסובבת אותה – מול גברים, נשים, ערבים ויהודים, מהעיר ומהכפר.

כדי לתת מקום לריאליזם, למילים ולמבטים, בחרתי לאפר את הדמויות באופן פשוט ונקי כשאני נותנת מקום מרכזי גם לאלמנטים מעצימי נוכחות כמו השיער המתולתל והשופע של מונא שמעביר את הסערה שבה וסביבה באופן ברור ומופגן.

ובאותו האופן, כדי להנכיח תופעות כמו אלימות וגזענות, תופעות שמחייבות לטעמי טיפול דחוף בחברה השסועה שלנו, היהודית והערבית, בחרתי להקצין מאוד את איפור ועיצוב הפציעות, כדי לזעזע וכדי לטלטל. מבחינתי, ומתוך בחירה מודעה, לקחתי את זה למקום הכי קיצוני שאפשר.

אופיר חזן

מעצבת תלבושות

מה שמרגש אותי בעיצוב תלבושות הוא הקסם המתרחש בין השחקן (האדם), הדמות שאותה הוא מגלם והבגד שאותו הוא לובש. יש לנו מטען ביחס לגוף שלנו, מה מגדיר אותנו, איך היינו רוצים להציג את עצמנו מול איך אנחנו באמת, הפרסונה שלנו. הבגד עצמו מספר סיפור: מהיכן הגיע, לאיזו תקופה שייך, אם אופנתי, מיושן, חדש, ישן, צבע, גזרה. כל המרכיבים, יחד ולחוד, מעבירים מסר ומעוררים בנו תחושה.

אז איך מעצבים ומלבישים חבורה של ערבים ישראלים, צעירים, אמנים שחיים בתל אביב? כמה מהזהות הערבית שלהם נוכחת? אילו צבעים הם ילבשו? האם יהיו ייחודיים ונאמנים לאישיותם? מה הקשר החזותי בין הדמויות הערביות והיהודיות? השאלה המטרידה והמרגשת ביותר היא מה השחקנים ירגישו במפגש עם הבגדים שאבחר, מה הם יעוררו בהם, כאשר הם בעצמם אולי מתמודדים עם אותן השאלות.

← "מונא", כאן 11, שני ב־22:00

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד