מוסר עבודה

מתחת לחזות הריאליסטית החמורה של סרטי האחים דארדן לרוב מסתתרים מחזות מוסר שמותירים אותנו עם אמונה, למרות הכל, בפוטנציאל ההומני של בני האדם. ב"יומיים ולילה", סרטם החדש והנפלא שמגיע אלינו הישר מפסטיבל קאן, התבנית העלילתית שנדמית סכמטית בתחילה הולכת וצוברת משמעות רוחנית, במובנה האנושי ביותר, של מסע לעבר גאולת הנפש.

בבוקרו של יום שישי מגלה סנדרה (מריון קוטיאר) שפוטרה מעבודתה במפעל. מתברר של־16 הפועלים האחרים ניתנה אפשרות בחירה בין השארתה במפעל לבין קבלת בונוס של אלף יורו. רק שניים היו מוכנים לוותר על הכסף ובעליו של המפעל הרוויח רווח כפול – הוא חסך את שכרה של סנדרה והעביר את האחריות המוסרית לעובדים בשיטת הפרד ומשול. כדי שיוכל להמשיך להעמיד פנים שידו אינה בדבר, הוא נענה לפנייה לאפשר הצבעה חוזרת ביום שני בבוקר, ולסנדרה יש יומיים ולילה לעבור בין עמיתיה ולנסות לשכנעם להצביע עבורה. הטיעון שגויס להצדקת ההצבעה החוזרת הוא שמנהל העבודה ז'אן־מרק אמר לחלק מהעובדים שאם סנדרה תמשיך לעבוד אחד מהם יפוטר, אף שהבעלים לא התנה את הדברים בצורה כזו. כך הופך ז'אן מרק לנבל הבלתי נראה של הסרט (פרט להופעה קצרצרה בדקות האחרונות), אף שהוא בעצם נציגו של הבעלים.

בעידודו של בעלה (פבריציו רוניונה, מהשחקנים הקבועים של הדארדנים) סנדרה מתדפקת על הדלתות. לכל מי שמוכן לדבר איתה (יש שאינם פותחים את הדלת) היא אומרת שתבין אם יסרב לבקשתה. כל מפגש הוא סיפור שונה, ואנחנו עדים לפנים מגוונות של המין האנושי. כולם זקוקים לכסף, אם כדי להחזיק את הראש מעל המים או אם כדי לממן בניית מרפסת. אבל יש כאלה שמוכנים לשנות את הצבעתם. סנדרה פותחת בפני כל אחד ואחד הזדמנות לבחון את עצמו ולבחור את הבחירה ההומנית. לחלקם היא אף פותחת דלת לדרך חדשה. ובסופו של מסע היא תיאלץ להתמודד בעצמה עם המבחן שהציבה בפני אחרים.

ברובד הסמלי סנדרה משמשת כמעין מלאך בתחפושת שמציב מבחנים בפני בני האדם. אבל היא קודם כל פועלת מנוצלת ואדם פגיע (זה עתה שבה מחופשת מחלה) שסיפורה מתפתח כמין מותחן תלוי זמן – האם תספיק במהלך סוף השבוע לאתר את כל 16 העובדים ולהטות את לבם? מאז "ההבטחה" ב־1996 יצרו האחים הבלגים, ז'אן פייר ולוק דארדן, רצף מגובש של שבעה סרטים מרטיטי לב, נזיריים בסגנונם ועשירים ברוחם. גם הפעם הם מרתקים אותנו לסיפור פשוט לכאורה, שניחן בעומק רגשי ובגובה מוסרי מפעים. קוטיאר (שהדארדנים הפיקו את "חלודה ועצם" בכיכובה), נעלמת לחלוטין לתוך דמותה השברירית של סנדרה, הנעה הלוך ושוב בין ייאוש לאופטימיות זורחת, ואנחנו שוכחים שהיא כוכבת בינלאומית זוהרת. בשל ריבוי הדמויות, סגנון הצילום רגוע יותר והתמונה פתוחה יותר מאשר ב"רוזטה" ו"הבן" האינטימיים והאינטנסיביים, שגרמו לפלח מסוים של הצופים להתנכר לסרטיהם. והפעם יש גם רגעים של רוך ביחסים בין הגיבורה לבעלה. גם אם התקשיתם איתם בעבר, תנו לסרט הזה לדבר אליכם.

השורה התחתונה: תבנית סיפורית פשוטה מתפתחת למחזה מוסר עמוק וחכם ובעל עושר אנושי מפעים