בשנים האחרונות אני מנהל את מחלקת הג׳אז בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, שטריקר. במקביל אני מוזיקאי פעיל, מופיע ומכיר מקרוב את החיים שבין חזרות להופעות. את השמחה שבמפגש עם קהל, וגם את השאלה הפחות רומנטית שמגיעה בסוף הערב: כמה מכל זה נשאר לנגנים?

הרצון לפתוח מועדון הגיע משני הכיוונים האלה. מצד אחד, מאז שבית העמודים נסגר בעקבות השיפוץ בבניין, הרגשתי שחסר בעיר מקום להופעות ג׳אז אינטימיות. בית העמודים היה חלק חשוב מהחיים של הסצנה הזאת, והסגירה שלו השאירה חלל. מצד שני, כמוזיקאי, העסיקה אותי התחושה שגם במקומות שבהם אפשר להופיע, חלק קטן מדי מההכנסות מגיע בסופו של דבר לאנשים שעושים את המוזיקה. אני יודע שלהחזיק מקום עולה כסף. אבל רציתי לבדוק אם אפשר לבנות משהו שבו החשבון הזה עובד אחרת.

ואז הסתכלתי על המקום שאני מגיע אליו לעבודה כבר שנים. בקונסרבטוריון יש חללים שמתאימים להופעות, יש מוזיקאים, ויש עשייה מוזיקלית לאורך כל היום. חשבתי שעם כמה התאמות, אפשר יהיה לתת לכל זה חיים נוספים בערב: לפתוח את הדלת לקהל וליצור בתוך הקונסרבטוריון מועדון. כך נולדה ״המחלקה״.

העובדה שאנחנו פועלים בתוך מקום קיים מאפשרת לנו לשמור על עלויות תפעול נמוכות מאוד, ולהעביר לנגנים כמעט את מלוא ההכנסות ממכירת הכרטיסים. מבחינתי, זה חלק מרכזי מהרעיון. אני רוצה שמוזיקאים יוכלו להגיע, לנגן מוזיקה שהם מאמינים בה, וגם לקבל תמורה ראויה לעבודה שלהם. וכשמישהו קונה כרטיס, הוא יודע שהכסף שלו מגיע ברובו למוזיקאים שהוא בא לשמוע.

כדי שהרעיון יהפוך למקום שפועל באמת, נדרשה גם תמיכה מבפנים. קוסטין קנליס אוליאר, מנהל הקונסרבטוריון, נתן לי את הגב להוציא אותו לפועל. יש משהו יפה בעיניי בכך שמוסד שעוסק בחינוך מוזיקלי פותח את הדלת גם למוזיקה שנוצרת כאן ועכשיו, ולמפגש שלה עם הקהל.

״המחלקה״ פועלת מתחילת ספטמבר, עם הופעות בכל יום שלישי בערב ולעיתים גם במוצאי שבת. כבר בתקופה הקצרה הזאת הרגשתי שיש קהל שחיכה למקום כזה. עכשיו אני רוצה לתת לו סיבה לחזור מדי שבוע.

אני אוהב את הקרבה שמועדון קטן מאפשר. לשבת ליד הנגנים, לשמוע את הדקויות, לראות איך הם מקשיבים זה לזה ואיך המוזיקה מתפתחת תוך כדי נגינה. בג׳אז, הרבה ממה שקורה בערב מסוים לא יחזור בדיוק באותה צורה בערב הבא. זאת אחת הסיבות שאני ממשיך לאהוב לנגן, וזאת גם החוויה שאני רוצה לחלוק עם מי שמגיע.

התוכנית היא לתת במה למוזיקאים ישראלים מדורות שונים: צעירים בתחילת הדרך לצד אמנים ותיקים, הרכבים ופרויקטים מקוריים. הג׳אז הוא הלב של המקום, ויש בו גם מרחב לסקרנות ולמפגשים עם כיוונים מוזיקליים נוספים.

אני רוצה שמי שנכנס בפעם הראשונה ירגיש בנוח, גם אם הוא לא מכיר את שמות הנגנים או את הקטעים. אפשר פשוט לבוא ולהקשיב. ובהמשך, אולי לזהות פנים מהשבוע שעבר, להכיר הרכב חדש, ולהחליט שביום שלישי הבא שוב יוצאים לשמוע מוזיקה.

זה החלום שלי ל״המחלקה״: שההופעות האלה ימצאו מקום קבוע בחיים של אנשים בעיר, ושמוזיקאים ידעו שיש להם מקום שבו רוצים לשמוע אותם ודואגים גם להם. אנחנו כבר מנגנים. עכשיו אני רוצה שעוד אנשים ימצאו את הדרך אלינו.

• יוצרים כותבים