מה משותף ל"ונדטה", "השנאה", "קרב רודף קרב" והביטלס? סדרת "מורדים לנצח", שתיפתח ב-5 בנובמבר בסינמטק תל אביב, מפגישה בין מהפכנים, אנרכיסטים, אויבי השלטון ואנשים שפשוט לא מסוגלים לציית לכללים. תכלס, אם יש זמן טוב להקרין סרטים על מרד בשלטון, אנרכיה והתנגדות לממסד, כנראה שזה בדיוק עכשיו
כולנו רוצים לשנות את העולם. חלקנו קצת יותר. יש גם כל מיני כאלה שלא כל כך מבינים את המשמעות של "מרד" ומנסים לשלוח את המשטרה החשאית כדי להילחם בדמוקרטיה. ובכל מקרה, התקופה המשוגעת שאנחנו חיים בה היא תירוץ נהדר לסדרת ההקרנות החדשה "מורדים לנצח: זעם ומרד", שתיפתח מחר (חמישי, 5.11) בסינמטק תל אביב ותימשך עד סוף נובמבר. בתוכנית: 12 סרטים על התנגדות לשלטון, אנרכיה, מחאה חברתית, מלחמה בממסד וגם מרד בחוקי הקולנוע עצמם. בתקופה שבה המציאות מספקת לא מעט סיבות לכעוס, אולי מתבקש להקדיש חודש שלם לאנשים שמחליטים להפסיק לציית.
>> צחקתי עם בוי ג'ורג' באתר הנובה. ואז החיוך שלי נמחק ברגע אחד
התאריך שנבחר לפתיחה אינו מקרי. החמישה בנובמבר מזוהה עם גאי פוקס, שהיה שותף לניסיון לפוצץ את הפרלמנט הבריטי בשנת 1605. מזימת אבק השריפה אמנם נכשלה, אבל דמותו של פוקס, ובעיקר המסכה המזוהה איתו, הפכו מאות שנים אחר כך לסמל של התנגדות לשלטון. בין השאר בזכות "ונדטה" (2005), שמחזיר אותנו לבריטניה עתידנית הנשלטת בידי משטר טוטליטרי, וללוחם חופש מסתורי שמחליט לצאת נגדו.
אבל המרד לא תמיד מגיע עם מסכה. "השנאה" (1995) של מתייה קסוביץ מתאר יממה נפיצה בחיי שלושה צעירים בפרברי פריז, על רקע אלימות משטרתית. "הקרב על אלג'יר" (1966) של ג'ילו פונטקורבו עוסק במאבק נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, ואילו "קרב רודף קרב" (2025) של פול תומאס אנדרסון מפגיש אותנו עם מהפכנים לשעבר שלא ממש הצליחו להשאיר את העבר מאחור. ב"אהבה ואנרכיה" (1973) של לינה ורטמילר, איכר איטלקי יוצא לרומא כדי להתנקש במוסוליני ומוצא את עצמו בבית בושת. גם זו דרך להסתבך עם הפשיזם.
הסדרה לא מסתפקת במהפכות פוליטיות. ב"ברזיל" (1985) של טרי גיליאם, פקיד קטן נמחץ תחת מכונה ביורוקרטית מפלצתית. "עירום" (1993) של מייק לי שולח אנטי גיבור ארסי למסע לילי בלונדון, ו"עור צבי" (2019) של קוונטין דופייה עוקב אחרי גבר שמפתח אובססיה למעיל הזמש שלו ויוצא למלחמה בכל הז'קטים האחרים בעולם. כן, גם זה סוג של מרד.
ויש גם קולנוע שמסרב להתנהג יפה בעצמו: "פינק פלמינגוז" (1972) של ג'ון ווטרס, שמקדש טעם רע ושבירת טאבו, "הלפ!" (1965) של הביטלס, שמפרק כמעט כל היגיון עלילתי, וסאטירת המדע הבדיוני הסובייטית "קין-דזה-דזה!" (1986), על כוכב לכת שמנוהל לפי היררכיה חברתית אבסורדית. את התוכנית משלים "אלונזנפן (קדימה המהפכנים)" (1974) של האחים טביאני, על מהפכן שכבר קצת התעייף מכל העניין.
"מורדים לנצח" תתקיים מ-5 ועד 30 בנובמבר בסינמטק תל אביב, הארבעה 5. מועדי ההקרנות והכרטיסים מופיעים באתר הסינמטק. רק תשתדלו לא להתקומם נגד סדרני האולם, הם רק עושים את העבודה שלהם
