סערת הרשת שלי: מי אתם שתקבעו מי נפגעת אונס "אמיתית"?

אנשים שטענותיהם לגבי פגיעה מינית כזאת או אחרת נוגעות לחוק הם אנשים שחשוב להם להבנות את העולם באופן בינארי: יש את מה שמותר ויש את מה אסור, ואם משהו לא אסור – הוא כנראה מותר. מצד אחד זה מובן – אנחנו בהחלט זקוקים לתשתית חוקים מסודרת שתעגן אותנו כחברה, אבל חשוב לזכור שמסננת החוק קולטת אליה אך ורק את המקרים הקיצוניים ביותר, אלה שיש בהם די ראיות כדי להגיש כתב אישום. אבל רוב הנפגעות אינן מגישות תלונה ואינן זוכות לנצח בבית המשפט, מה שלא מונע את קיומם של מקרים אפורים לכאורה, בהם הסיטואציה מורכבת יותר ואינה מעוגנת בחוק.

אמש התארחתי ב"צינור", תכניתו של גיא לרר ברשת 13 ודיברתי על הפרומו לסדרת הדוקו "ערות" ב-HOT8 שבה השתתפתי, אשר שודר ברשתות החברתיות וגרם לסערה גדולה. בפרומו תיארתי מקרה של יחסי מין כתוצאה מלחץ. יחסי מין כאלה הם חוקיים. אבל השאלה היא, לטעמי, לא אם זה חוקי, אלא אם זה ראוי. אם זה מוסרי. אם כך אנחנו באמת מעוניינים להתנהג כבני אדם – לכפות אחד על השנייה מעשה שרק צד אחד רוצה בו, ואז לחמוק מאחריות באמתלה שזה חוקי. אני חושבת שיחסי מין כאלה הם לא רק בזויים, אלא גם לא מהנים עבור אף אחד מהצדדים.

לא זה לא זה לא זה לא, מה לא הבנת עד לפה? (צילום מסך מ"הצינור" ברשת 13)

רבות מהתגובות לפרומו היו תומכות: נשים שכתבו כמה הן מזדהות עם הסיטואציה המורכבת הזאת, כמה הדיסוננס בין כמה שהיא נפוצה לכמה שהיא מדוברת הוא עצום, כמה פעמים קרה להן מקרה דומה והן לא ידעו לשים את האצבע על מה היה לא בסדר. היו גם לא מעט גברים שהודו לי על הרחבת המודעות שלהם בנוגע ליחסי הכוחות בין המינים, ואפילו מישהו שסיפר לי שהצפייה בפרומו כה ערערה אותו – שהוא ערך עם שתי בנותיו שיחה על גבולות והסכמה.

אבל לצידן, הגיעו אינספור תגובות קשות, משפילות ומזעזעות. התופעה הטוקבקיסטית המגוחכת ביותר הייתה תגובות אשר טענו שהסיפור האישי שלי עושה זילות לנפגעות האונס "האמיתיות". מי הן הנפגעות "האמיתיות" שהם מדברים עליהן, ומה הקריטריונים כדי לקבל את סטמפת ה"אמיתית"? האם נפגעת אמיתית היא מישהי שהודתה בינה לבין עצמה שקרה לה משהו נורא? סיפרה לחבריה? הגישה תלונה במשטרה? הגיעה לבית המשפט? ניצחה בו? או שאולי כולנו במידה כלשהי נפגעות אמיתיות, וההבדלה הדיכוטומית וחסרת החמלה הזאת לא משרתת אותנו כחברה.

האמת היא שבניגוד לטוקבקיסטים הזועמים שידם קלה על המקלדת, אני מכירה את הנפגעות האמיתיות. מזה שלוש שנים וחצי שאני מתנדבת בקו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ושומעת את הסיפורים של הנפגעות הללו. הם קשים ומרסקי לב, וביניהם יש גם סיפורים רבים שדומים לשלי. מישהי מצלצלת ושואלת בהיסוס: "אני מרגישה שקרה לי משהו רע, וקשה לי להסביר את זה, זה לא בדיוק אונס, אבל אולי קצת". זה בדיוק המקום שבו ההתגוננות האוטומטית בטענת "אבל זה חוקי" נכשלת, ויש מקום להפגין ראייה רחבה, שלמה יותר, של גבולות המוסר שלנו כחברה. אם מישהי אמרה "לא" ואתם רק קצת לוחצים, או קצת משכנעים – זה אולי חוקי, אבל זה גם קצת אונס.