המיזוגניה הורגת אותנו. את הלקח הזה כבר אפשר להפיק מהמלחמה

היום כבר כולנו יודעות ויודעים שהשבעה באוקטובר יירשם בדפי ההיסטוריה כאסון וכמחדל הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל המודרנית מיום היוסדה. עוד שנים רבות קדימה נצטרך להתמודד עם האסון הזה וכל מה שהוא הביא עלינו. ועדות חקירה, מחאות ציבוריות, ציבורים שלמים שיצטרכו איכשהו להחלים מהטראומה הבלתי נתפסת שעברנו כולנו.

עד שכל זה יקרה, עוד הרבה מים יעברו מתחת לגשר של מלחמת חרבות ברזל, מלחמת עזה הראשונה, אבל אם יש דבר אחד שמתחיל להתברר עם תחילת שקיעתו של האבק מהיום הנורא, הרי זה שהמחדלים האינסופיים שהביאו אותנו למצב הזה כולם צבועים בצבע בולט שקשה לפספס – צבע המיזוגניה.

זה התחיל מהתצפיתניות שהזהירו – ולפי הדיווחים חטפו איומים ממפקדיהן שיעלו למשפט אם ימשיכו להטריד עם השטויות שלהן – והגיע עד קצינות המודיעין שזכו לזלזול. "אתן העיניים של המדינה, לא הראש", כך מדווח ירון אברהם שנאמר לנשים הללו, שהתגייסו לצבא בדיוק כמו כל לוחם – כדי לשמור על המדינה ותושביה. הן ראו את הכל קורה להן מול העיניים, שעות ישבו מול המסכים וראו את לוחמי החמאס מתאמנים ומתכננים. פעם אחר פעם הזהירו. והקצינים? עשו הכל חוץ מלהקשיב. גם לקצינות 8200, כך על פי הדיווחים, נאמר פחות או יותר שהן היסטריות. אחת מהן הזהירה מפורשות לקראת "יום כיפור נוסף", ואמרו לה"את מדמיינת". העדויות האלו, אני מניחה, הן רק קצה המזלג.

עוד יבואו ימים ונראה עד כמה המיזוגניה בצבא ההגנה לישראל השפיעה על המוגנות שלנו כמדינה. ולצד המיזוגניה, אנו רואות עכשיו "התעוררות" של הגברים במדינה שלנו, ליכולות שלנו הנשים. כי הרי לא הספיק להם שבמשך שנים עמדנו ביעדים, התגייסנו בהמונינו ושירתנו את המדינה, הם היו צריכים הוכחות בדם. בן כספית כתב בטוויטר "נפל לי האסימון. כלומר הפגז: אם זה היה תלוי בנשים, לא היתה מתרחשת שואת ה-7 באוקטובר", והמשיך לפרט את כל סיפורי הגבורה של נשים מאז אותו היום הארור. מהטנקיסטיות שלחמו בעוז וחסילו עשרות מחבלים עד הרבש"צית שפיקדה במשך שעות על כיתת הכוננות וסייעה בהצלת הקיבוץ.

על זה נאמר – תודה שנזכרתם להאמין לנו שאנו מסוגלות. למען הסר ספק, אני לא מזלזלת בהתפכחותם של רבים שפתאום מבינים את החשיבות והיכולות שלנו הנשים, אני פשוט מתעצבנת שלא האמנתם לנו, שהייתם צריכים לראות את ההוכחות. אני מבינה את הצורך לראות את ההוכחה הלכה למעשה, אבל הצורך הזה פוגע בנו, מזכיר לנו שמושת עלינו מוסר כפול. אנחנו תמיד צריכות להוכיח. חובת ההוכחה תמיד עלינו. הסטנדרטים תמיד יהיו גבוהים יותר. לנצח תהיה חשדנות.

עוד הרבה לקחים יצטרכו להילמד בעקבות השבעה באוקטובר, אבל אם אפשר להתחיל מדבר אחד – בואו נתחיל מלהאמין לנשים. תאמינו לנו שאנחנו יודעות מה אנחנו עושות. תאמינו לקצינות שמזהירות. אל תצמצמו את הפחדים שלנו להורמונים מהרחם. תאמינו לאישה שאומרת שהיא רוצה (ויכולה) להיות לוחמת. תפסיקו לבחון אותנו בזכוכית מגדלת ולהחיל עלינו מוסר עבודה (ולוחמה) שאתם לא מחילים על עצמכם.

יש האומרות ששוויון אמיתי יגיע כשתהיה אותה הכמות של נשים בינוניות בעמדות מפתח כמו גברים בינוניים. אני רוצה להאמין שבקרוב נחיה במציאות שבה קצין או קצינה מתעלמים מהפקודים שלהם סתם כי הם מפקדים בינוניים, ולא כי הם מיזוגנים.